יש אנשים שמגיל צעיר מאוד - כזה בערך - היה ברור להם בדיוק מה הם רוצים. זה לא נדיר אצל גייז כמו שזה לא נדיר אצל סטרייטים - שמגיל צעיר מאוד נמשכו למין הנגדי.
וכמובן שאם לא היו לנו התניות תרבותיות כה עזות לכוון הסטרייטיות אז רובנו היינו איפשהו על הסקאלה הבי-סקסואלית. אפשר להבין את זה מניתוח של תרבויות לא מערביות (כרגיל ממליצה על הספר הנפלא "בני מיננו" שמתאר כל מיני תרבויות ואיך לדעתו החברה המודרנית התפתחה מהן, מה ביולוגי ומה תרבותי). ואפשר לראות את זה גם על אבינו הקדמונים השמפנזים. הם סטרייטים, אבל לא בוחלים בשעשועים בתוך אותו המין (בעיקר נקבות, בפירוש לא רק) פה ושם.
אז ככה שילד שנמשך לילד אחר - אם זו בכלל משיכה מינית (כמובן שאי אפשר לדעת... אולי כן ואולי לא) לא בהכרח הומו או יהיה הומו - יתכן שהוא על הרצף, כמו רובנו במקור, ובבגרותו יבחר ליישר קו עם האופציה הפשוטה ולהיות פשוט סטרייט.
מה שכן - ואת זה הגעתי למסקנה כבר מזמן - קראתי איפשהו שאחוז אדיר מהמצוקות הנפשיות של בני עשרה הוא סביב זהות מינית ונטיה מינית. כך שאנחנו חייבים, ממש חייבים לדעתי, להיות סובלניים מאוד לכל וריאציה של הנטיה והזהות - ממש פתוחים ולא סתם מן השפה אל החוץ - כי סיכוי גדול (ממש כך) שבבית הפרטי שלנו יש אולי אישיו כזה. אי אפשר להיות כל השנים הומופוב (כמו קרוב משפחתי שהיה משתמש במילה "הומו" כמילת גנאי, גם אם זה היה בצחוק) ואז בגיל 25 לומר לילד שפתאום מתוודה, "אני מקבל אותך". זה לא עובד ככה, המצוקה כבר נוצרה.
אישית אני אוהבת להראות להם תמונות של חתונות מעורבות, לספר סיפורים שאני קוראת ושומעת, שידעו שגם האופציה הזו קיימת. כמובן כאמהות היינו רוצות חיים נוחים סטרייטים ומונוגמיים עם משרה אחת בטוחה באינטל עד הפנסיה. אבל לא בטוח שזו התוכנית שלהם :-)
|
תוכן התגובה:
|
