אם זו הדינמיקה שאת מתארת, אולי בראש ובראשונה אבא (וגם את, כי אני שמה לב שגם לך זה מאוד מפריע) יכול לבדוק מה באמירה הזו כל כך קשה לו. את מספרת שזו אמירה שמגיעה אחרי הנחיה לעשות משהו, ושכעבור זמן קצר הוא מתחרט וגם אומר במפורש לאבא שהוא כן אוהב.
בעיני, גם אם הילד מרגיש שהוא אוהב את אבא פחות מאשר את אמא, זה לגמרי לגיטימי. לא נעים לאבא לשמוע, עצוב, אבל לגיטימי. הציווי "אהוב את אביך ואת אמך אותו הדבר" הוא הרי משהו שאי אפשר לכפות, ומוטב בעיני שהילד יגדל לומר את מה שהוא מרגיש מאשר יגדל בתחושה שיש רגשות שאינם לגיטמיים. בגיל מבוגר יותר או במקרים מסויימים אנחנו רוצים מאוד שהילד יוכל להגיד לנו כל דבר.
ומקל וחומר אם חוסר האהבה הזה הוא זמני. את קוראת לזה מניפולציה, אני אומרת בפשטות שלפעמים כשמישהו (נגיד הבוס שלנו)אומר לנו לעשות משהו שאנחנו ממש לא רוצים לעשות, וגם אומר את זה בצורה לא נעימה, אנחנו מרגישים שאנחנו כועסים עליו מאוד, אולי אפילו שונאים אותו, כן כן. לבוס אולי אל נגיד זאת, אבל תודה לאל שלאבא אנחנו כן יכולים להגיד, כי אנחנו מרגישים מספיק בטוח שהוא לא יפטר אותנו או יתפטר מתפקידו כאבא שלנו.
אז אני דווקא הייתי רואה בכך משהו חיובי, את העובדה שהוא מרגיש שהוא יכול להגיד לאבא משהו כזה, ושזה לא יהרוג את אבא ולא יהרוס את היחסים (פה הייתי בוחנת את שאלת ההתנצלות). אני אישית שמחה כשהילדים שלי אומרים דברים קשים, כשהם בוכים, מתפרצים וכו', כי זה אומר לי שהם מרגישים שהם במקום בטוח לעשות זאת. זה לא אומר שאני לא מציבה גבולות, אני בהחלט מציבה והגבולות שלי הם של קללות ודיבור פוגעני ואלימות, אבל "אני שונא אותך"? לגיטימי.
כן הייתי בודקת עם האבא איך הוא מרגיש בדיוק, ועובדת בכיוון הזה. כי בהחלט סביר שהדפוס הזה מונע מהתגובה של אבא, ויכול להיות שדווקא כשהילד רואה שמשהו שהוא אומר יוצר תגובה רגשית אצל אבא (שאולי קשוח בשאר הזמן), הוא ימשיך לעשות זאת כדי לראות את אותו ניצוץ בעיני האב. אני מאמינה גדולה בכך שתשומת לב שלנו לרגשות שלנו והתנהגות שלנו מול הילדים, יוצרת שינוי אצל הילדים ובמערכת היחסים בבית.
|
תוכן התגובה:
|
