היא התכוונה שלי יש בעיית אמפתיה. צר לי, אבל אני חושבת אחרת מאיריס. לבכות ביום הראשון של הילד בגן זה קצת חוסר פורפורציה בעיני (אני מתכוונת לאמא כמובן). זה אכן קצת עצוב, לילד ולי, במיוחד אם בילינו שנתיים ביחד בבית וזו תקופה שנגמרה, אבל, אני לא חושבת שאם אני לא ממררת בבכי אז אני אמא פחות אמפתית. אני חושבת שכל הדיון הזה קשור, בצורה עקיפה, לנושא הגבולות. יש הורים שמפחדים לשים גבולות כדי לא לפגוע בילד, לא לערער אותו. שלא יהיה עצוב. אנחנו הופכים את הילדים לסוג של אלוהים. מגנים עליהם, שמים אותם בצמר גפן. אני חושבת שלא לא נכון. לא קורה כלום אם הילד קצת עצוב. קצת קשה לו. הילדה שלי (כתה ו'), בכתה (ממש, עם דמעות) שבוע שעבר, כי היא היחידה בכתה שאין לה סמרטפון. האמת, לא התרגשתי. אמרתי לה, "את שונה בהרבה דברים מהילדים בכתה, אין לך טלויזיה למשל, לא התרגלת עדיין? אני עושה את זה כי אני לא חושבת שילדה בכתה ו' צריכה סמרטפון". אני מניחה שהורים אחרים היו נבהלים מהבכי כי שומו שמיים הילד קצת עצוב. אז אם זה חוסר אמפתיה, אני גאה בה.
|
תוכן התגובה:
|