פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
1/1/2014 08:42 סוי מאת:
מעתיקה לכאן - "חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד!" כותרת:

חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד!

[פורסם ב Young Children בספטמבר 2001]

אם תלכו לגן שעשועים, תבקרו בבית ספר, או תגיעו ליומולדת של ילד, יש משפט אחד שאתם יכולים להיות בטוחים שתשמעו בלי סוף: "כל הכבוד!". אפילו פעוטות קטנטנים משבחים על זה שהם מצליחים להכות שתי ידיים ביחד ("כל הכבוד על המחיאות כפיים!"). הרבה מאיתנו משרבבים את ההערכות האלה כלפי הילדים שלנו עד שזה כמעט נהפך לטיק מילולי.

הרבה ספרים ומאמרים ממליצים לנו לא להשען על עונשים, החל ממכות בטוסיק ועד לבידוד כפוי (פסק זמן). לפעמים מישהו אפילו יבקש מאיתנו לחשוב מחדש על הנוהג של לשחד ילדים עם מדבקות או אוכל. אבל צריך לחפש בנרות כדי למצוא מילה רעה על מה שנקרא בלשון נקייה חיזוק חיובי.

כדי שלא תהיה אי הבנה, הרעיון פה הוא לא לפקפק בחשיבות של תמיכה ועידוד של ילדים, הצורך לאהוב אותם, לחבק אותם ולעזור להם להרגיש טוב עם עצמם. שבחים, לעומת זאת, הם סיפור אחר לגמרי. בואו נראה למה.

1. מניפולציה של ילדים. נניח שאתם מציעים פרס מילולי כדי לחזק את ההתנהגות של בן שנתיים שאוכל בלי ללכלך, או בן חמש שמנקה את חומרי הציור שלו. מי מרויח מזה? האם זה אפשרי שכשאנחנו אומרים לילדים שהם עשו עבודה טובה יש לזה פחות קשר לצרכים הרגשיים שלהם מאשר לנוחות שלנו?

רטה דווריס, פרופסורית לחינוך מאוניברסיטת צפון איווה, מתייחסת לזה כ"שליטה מצופה בסוכר". ממש כמו פרסים חומריים – או, באותו עניין, עונשים – זה דרך לעשות משהו לילדים כדי לגרום להם לציית לבקשות שלנו. זה יכול להיות יעיל כשזה מגיע לתוצאות (לפחות לזמן קצר), אבל זה מאוד שונה מלעבוד עם ילדים – למשל, על ידי שיתופם בשיחה על מה גורם לכיתה (או משפחה) לתפקד בלי בעיות, או איך אנשים מושפעים ממה שאנחנו עושים – או לא עושים. הגישה הזאת לא רק יותר מכבדת היא גם בעלת סיכוי רב יותר לעזור לילדים להיות אנשים מתחשבים.

הסיבה ששבחים עוזרים בזמן הקצר היא שילדים רעבים לאישור. אבל יש לנו את האחריות לא לנצל את התלות הזאת לנוחותנו האישית. "עבודה טובה!" כדי לחזק משהו שהופך את החיים שלנו לקלים יותר, יכול להיות דוגמה לניצול התלות של הילדים. ילדים גם עלולים להרגיש שעושים עליהם מניפולציות, גם אם הם לא יודעים להסביר את זה.

2. יצירת מכורים לשבחים. טוב, לא כל שימוש בשבחים הוא טקטיקה מחושבת לשליטה בהתנהגות ילדים. לפעמים אנחנו מחמיאים לילדים רק בגלל שאנחנו באמת מרוצים ממה שהם עשו. אפילו אז, בכל אופן, שווה להסתכל יותר מקרוב. במקום לחזק את ההערכה-העצמית של הילד, שבחים עלולים להגדיל את התלות של הילדים בנו. ככל שאנחנו אומרים יותר, "אני אוהב את הדרך שאתה…" או "כל הכבוד על ה…", כך ילדים נסמכים יותר על ההערכות שלנו, ההחלטות שלנו לגבי מה טוב ומה רע, במקום לנסות ללמוד לגבש שיפוטים משלהם. זה מוביל אותם למדוד את הערך שלהם במושגים של מה יגרום לנו לחייך ולקבץ נדבות לעוד אישור.

מארי באד רו, חוקרת מאוניברסיטת פלורידה, גילתה שתלמידים ששובחו בשפע על ידי המורים שלהם היו יותר הססנים בתגובות שלהם, וענו על שאלות בצורת דיבור יותר הססנית ("אההה… שבע?"). הם נטו ולתר על רעיון שהם הציעו ברגע שמבוגר חלק על דעתם, והם נטו פחות להתמיד במטלות קשות ולשתף את הרעיונות שלהם עם תלמידים אחרים.

בקצרה, "עבודה טובה!" לא מרגיע ילדים. בסופו של דבר, הוא גורם להם להרגיש פחות בטוחים. זה עלול אפילו לגרום למעגל אכזרי שככל שנרעיף עליהם שבחים, כך הילדים יצטרכו יותר מהם, ואז נשבח אותם עוד קצת. למרבה הצער, חלק מהילדים האלה יגדלו להיות מבוגרים שממשיכים להצטרך מישהו שיטפח להם על השכם ויגיד להם שמה שהם עשו זה בסדר. בטוח שזה לא מה שאנחנו רוצים בעבור הבנות והבנים שלנו.

3. לגנוב לילד את ההנאה. חוץ מהעניין של התלות, ילדה זכאית להנות מההישגים שלה, להרגיש גאווה במה שהיא למדה לעשות. מגיע לה גם להחליט מתי היא תרגיש כך. כל פעם שאנחנו אומרים "כל הכבוד!", לעומת זאת, אנחנו אומרים לילדה איך להרגיש.

יש זמנים שההערכות שלנו כן במקום ושההכוונה שלנו הכרחית – במיוחד עם תינוקות וילדי גן. אבל זרם בלתי פוסק של שיפוט הוא גם לא הכרחי וגם לא יעיל להתפתחות הילדים. למרבה הצער, יכול להיות שאפילו לא שמנו לב ש"עבודה טובה!" היא הערכה בדיוק באותה מידה כמו "עבודה לא טובה!". המאפיין הכי בולט של שיפוט חיובי הוא לא שזה חיובי, אלא שזה שיפוט. ואנשים, כולל ילדים, לא אוהבים להשפט.

אני מוקיר את האירועים בהם הבת שלי מצליחה לעשות משהו בפעם הראשונה, או עושה משהו טוב יותר משהיא עשתה אי פעם. אבל אני מנסה להתנגד לנטייה להגיד, "כל הכבוד!" כי אני לא רוצה לדלל את האושר שלה. אני רוצה שהיא תחלוק את האושר שלה איתי, לא שתסתכל עלי כדי שאגיד לה מה גזר הדין. אני רוצה שהיא תצעק "הצלחתי!" (מה שהיא עושה הרבה פעמים) במקום לשאול אותי בהססנות, "זה היה בסדר?"

4. איבוד עניין. "איזה ציור יפה!" יכול לגרום לילד לצייר ככל שאנחנו ממשיכים לראות ולשבח. אבל, מזהירה ליליאן כץ, אחת מהקולות המובילים בארצות הברית בנושא חינוך לגיל הרך, "ברגע שתשומת הלב נעלמת, הרבה ילדים לא יגעו יותר בפעילות הזאת." אכן, מספר מרשים של מחקרים הראו שככל שאנחנו מתגמלים אנשים בשביל לעשות משהו, כך הם יותר מאבדים עניין במה שהם היו צריכים לעשות כדי לקבל את התגמול. עכשיו העניין הוא לא לצייר, לקרוא, לחשוב, ליצור – העניין הוא לקבל את הממתק, בין אם זה גלידה, מדבקה או "עבודה טובה!".

במחקר מטריד שנעשה על די ג'ואן גרוסק באוניברסיטת טורונטו, ילדים צעירים ששובחו פעמים רבות על הפגנת נדיבות, נטו להיות פחות נדיבים על בסיס יומיומי מאשר ילדים אחרים. כל פעם שהם שמעו "כל הכבוד ששיתפת!" או "אני כל כך גאה בך שעזרת!", הם נעשו קצת פחות מעוניינים בשיתוף או עזרה. הפעולות האלה הפכו להיות לא משהו בעל ערך לכשעצמו אלא משהו שהם צריכים לעשות כדי לקבל את אותה תגובה מהמבוגר. נדיבות הפכה להיות אמצעי להשגת מטרה.

האם שבחים מניעים ילדים? ברור. הם מניעים ילדים לקבל שבחים. אך אבוי, זה בא ברוב המקרים על חשבון המחויבות למה שהם עשו שגרם לשבח.

5. צמצום ההישג. אם זה לא היה מספיק גרוע ש"כל הכבוד!" יכול לחתור תחת עצמאיות, הנאה ועניין, זה גם יכול להשפיע על כמה הילדים שלנו באמת מצליחים. חוקרים מוצאים שוב ושוב שילדים ששובחו בגלל שהם עשו עבודה טובה במשימה יצירתית נטו לגמגם במשימה הבאה – והם לא היו טובים כמו הילדים שלא שובחו מלכתחילה.

למה זה קורה? חלקית בגלל ששבחים יוצרים לחץ "להמשיך לעשות עבודה טובה" מה שבעצם מפריע לעשות אותה. חלקית בגלל שהעניין במה שהם עשו פחת. חלקית בגלל הם יקחו פחות סיכונים – תנאי מקדים ליצירתיות – ברגע שהם מתחילים לחשוב על מה לעשות כדי לגרום להערות החיוביות להמשיך להגיע.

באופן כללי יותר, "עבודה טובה" היא שריד לגישה שמפחיתה את כל חיי האנוש להתנהגויות שיכולות להראות ולהמדד. למרבה הצער, גישה זאת מתעלמת ממחשבות, רגשות וערכים השוכנים מעבר להתנהגיות. לדוגמה, ילד עלול לחלוק חטיף עם חבר כדרך לקבל שבח, או כדרך לוודא שלילד השני יש מספיק אוכל. שבח על השיתוף מתעלם מהמניעים השונים האלה. יותר גרוע, זה אפילו מעודד את המניע הפחות רצוי על ידי גרימה לכך שילדים ירצו יותר לדוג מחמאות בעתיד.

*

ברגע שאנחנו מתחילים לראות מה הם השבחים באמת – ומה הם עושים – ההתפרצויות המעריכות הבלתי פוסקות האלה מתחילות ליצר את אותה השפעה שיש לציפורניים שחורקות על לוח. אתה מתחיל לקוות שהילד יתן למורים ולהורים שלו לטעום מאותו הסירופ על ידי כך שיפנה אליהם ויגיד (באותו טון דיבור מתקתק), "כל הכבוד על השיבוח!"

אך עדיין, זה לא הרגל שקל להגמל ממנו. זה עלול להראות משונה, לפחות בהתחלה, להפסיק לשבח. זה יכול להרגיש כאילו את מתנהגת בקרירות או נמנעת מלתת משהו. אבל זה, זה הופך לברור במהרה, מרמז שאנחנו משבחים יותר בגלל שאנחנו צריכים להגיד את זה מאשר ילדים צריכים לשמוע את זה. בין אם זה נכון או לא, זה הזמן לחשוב מחדש על מה שאנחנו עושים.

מה שילדים כן צריכים הוא תמיכה ללא תנאי, אהבה ללא מחויבות. זה לא רק שונה משבחים – זה ההפך משבחים. "כל הכבוד!" הוא מותנה. זה אומר שאנחנו מציעים תשומת לב, קבלה ואישור בעבור קפיצות דרך החישוקים שלנו, בעבור עשיית דברים שמרצים אותנו.

הנקודה היא, אם תשימו לב, שונה מאוד מהביקורת שיש לחלק מהאנשים על האפקט שנוצר כשאנחנו נותנים לילדים יותר מידי שבחים, או בקלות מידי. הם ממליצים שנהיה יותר קמצנים עם השבחים שלנו ודורשים שילדים "ירוויחו" אותם. אבל הבעיה האמיתית היא לא שהילדים היום מצפים לקבל שבח על כל דבר שהם עושים. הבעיה היא שאנחנו מתפתים לקחת קיצורי דרך, לעשות מניפולציות על הילדים עם פרסים במקום להסביר ולעזור להם לפתח כישורים חיוניים וערכים טובים.

אז מה האלטרנטיבה? זה תלוי בסיטואציה, אבל מה שנבחר להגיד במקום צריך להיות מוצע בהקשר של חיבה אמיתית ואהבה בעבור מה שהילדים הם מבפנים ולא בעבור מה שהם עשו. כשתמיכה ללא תנאי נוכחת, "כל הכבוד!" לא נחוץ. כשהיא נעדרת, "כל הכבוד!" לא יעזור.

אם אנחנו משבחים פעולות חיוביות כדרך לעצור התנהגויות לא רצויות, יש לזה סיכוי קלוש להיות יעיל לאורך זמן. אפילו אם זה עובד אנחנו לא באמת יכולים להגיד שהילד "מתנהג יפה". יהיה יותר מדויק להגיד שהשבחים נוהגים אותם. החלופה היא לעבוד עם הילד, להבין מה סיבות להתנהגות שלו. אנחנו עלולים לחשוב מחדש על הבקשות שלנו במקום רק לחפש דרך לגרום לילדים לציית. (במקום להשתמש ב"כל הכבוד!" כדי לגרום לילד בן ארבע לשבת בשקט במהלך מפגש ארוך בגן או ארוחה משפחתית, אולי אפשר לשאול אם זה בכלל סביר לצפות מילד לעשות זאת.)

אנחנו גם צריכים להכניס את הילדים לתהליך קבלת ההחלטות. אם ילד עושה משהו שמפריע לאחרים, אז לשבת איתו מאוחר יותר ולשאול, "מה אתה חושב שאנחנו יכולים לעשות כדי לפתור את הבעיה?" עלול להיות יותר יעיל משוחד או איומים. זה גם עוזר לילד ללמוד איך לפתור בעיות ומלמד שהרעיונות והרגשות שלו חשובים. כמובן, תהליך זה לוקח זמן, כשרון, דאגה ואומץ. לזרוק איזה "כל הכבוד!" כשהילד מתנהג בצורה שנראית לנו ראויה לא מצריך את כל הדברים האלה, מה שעוזר להסביר למה אסטרטגיות "לעשות ל…" הן הרבה יותר פופולריות מאסטרטגיות "לעשות עם".

ומה אנחנו יכולים להגיד כשילדים עושים דברים מרשימים? תקחו בחשבון את שלושת התגובות האפשריות הבאות:

* לא להגיד כלום. יש אנשים שמתעקשים שמעשה מועיל צריך "לחזק" כי, בסתר או בצורה לא מודעת, הם מאמינים שזה היה מקרי. אם ילדים הם רעים מיסודם, אז צריך לתת להם סיבה מלאכותית כדי להיות נחמדים (בעיקר, פרס מילולי). אבל אם הציניות הזאת היא חסרת בסיס – והרבה מחקרים רומזים שזה כך – אז שבחים עלולים להיות לא נחוצים.

* להגיד מה שראינו. אמירה חסרת הערכה, פשוטה ("נעלת נעליים לבד" או אפילו רק "הצלחת") אומרת לילדה שלך ששמת לב. זה גם נותן לה להתגאות במה שהיא עשתה. במקרים אחרים, תיאור מפורט יותר יכול להיות הגיוני. אם הילד שלך צייר תמונה, את יכולה לתת פידבק – לא שיפוט – על מה שאת רואה: "ההר הזה ענק!", "וואוו, ממש השתמשת בהרבה סגול היום!"

אם הילד עושה משהו נדיב או מתוך דאגה לזולת את יכולה להפנות את תשומת ליבו בעדינות להשפעה של המעשה שלו על האדם האחר: "תראה את הפנים של אביגיל! הנה נראית די שמחה עכשיו שנתת לה חלק מהממתק שלך." זה שונה לגמרי משבח, שם הדגש הוא איך אנחנו מרגישים לגבי השיתוף.

* לדבר פחות, לשאול יותר. אפילו טוב יותר מלתאר זה לשאול. למה להגיד לו איזה חלק מהציור הרשים אותך כשאפשר לשול אותו איזה חלק הוא הכי אוהב? לשאול, "מה החלק שהיה הכי קשה לצייר? או "איך ידעת איך לצייר את הרגליים בגודל המתאים?" יכול לטפח את העניין שלו בציור. להגיד "כל הכבוד!", כמו שראינו, יכול לעשות בדיוק את ההפך.

זה לא אומר שכל המחמאות, כל התודות וכל ביטויי האושר מזיקים. אנחנו צריכים לשקול את המניעים למה שאנחנו אומרים (ביטוי של התלהבות אמיתית הוא יותר טוב מרצון לעשות מניפולציות על התנהגות עתידית של הילד) וגם את ההשפעות של מה שאנחנו אומרים. האם התגובות שלנו עוזרות לילד להרגיש תחושת שליטה על חייו – או חיפוש תמידי אחרי אישור? האם הן עוזרות לה להתלהב יותר לגבי מה שהיא עושה לכשעצמו – או הופכות את זה למשהו שהיא רוצה לעבור כדי לקבל את הטפיחה על השכם?

העניין פה הוא לא לשנן תסריט, אלא לזכור את המטרות ארוכות הטווח שיש לנו בעבור ילדינו ולראות את ההשפעות של מה שאנחנו אומרים. החדשות הרעות הן שהשימוש בחיזוק חיובי הוא לא כל כך חיובי. החדשות הטובות הן שאתה לא צריך לשפוט בכדי לעודד.



תוכן התגובה:


תגובות נוספות
31/12/2013  18:18 don't succeed to open... (ל"ת) - Me
3/1/2014  04:18 מסכימה מאוד עם המאמר (ל"ת) - גלה
4/1/2014  23:59 נקודות מעולות והמלצה על ספר - סאלי תדמור
5/1/2014  09:20 יחסי הורים - ילדים, חיזוקים והנחיות חד משמעיות להורים (ובכלל).. - דרורית אמיתי-דרור
5/1/2014  09:21 סאלי, קראתי את המאמר שלך כבר בעבר ואני חושבת על הנושא הרבה - סוי
5/1/2014  09:29 דרורית יקרה, תודה על התייחסותך - סוי
5/1/2014  12:18 סוי, כל כך מכירה את זה - סאלי תדמור


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש