אמנם שאלת שאלה טכנית מעיקרה, ואליה ביקשת לכאורה שאתייחס, אך אני עומדת לענות דווקא על שאלה אחרת, שעלתה מבעד לשורות, ובמיוחד לאור בקשתך שאתייחס.
אקדים ואומר שאין לי שום הכשרה בפסיכולוגיה, ושייתכן שאני מקשקשת פה שטויות איומות. אך את יודעת, לפעמים התשובות זולגות מעצמן, ואני מעדיפה לכתוב ולוודא שמה שנדמה לי כקצה חוט, יגיע ליעדו, מאשר ישאר בידי חסר תועלת.
אתחיל בכך שמהיכרותי עם הודעותייך והלא הלכנו כברת דרך, עולה תמיד ריח נקי מאד. הודעות שקופות ואינטליגנטיות, תמיד באנדרסטייטמנט של מישהי מאד משכילה ועדינה. ללא ספק - ניחוחה הטוב של הבורגנות - המעמד הבינוני גבוה - ושוב, במובן הטוב. כאילו בקצה המקלדת יושבת נציגה נאמנה מאד של מה שמקיים את שכבת השמנת של המציאות. אשה למופת. שמן הסתם היתה בת למופת, סטודנטית למופת, רעיה למופת. ואפילו אם לא מופת במובן הקלאסי והמעוות של סופרוומן במלואה - הרי למופת לפחות מהבחינה הזו שהיא תורמת את חלקה לפאזל המושלמות לכאורה של המציאות, מה שדורש ומכלה את כל כוחותיה.
בהקדמת המדור 'גברים וצירים', כתבתי: אז מה אם בפנים אצלך גדל ילד שנעשה מדי יום קטן יותר וסלחן פחות ותובעני יותר וצווחני יותר, ואתה פוחד שיום אחד הוא פשוט ילבש את הגוף שלך ויצעד עירום ברחוב או שיעשה משהו מטורף שיגמור לך את כל העולם?
אז לא ילד קטן, אך משהו בנו מסרב להשלים עם הצעצועים שהמציאות זורקת לעברנו. איש לא יתפוס אותנו שודדים בנק, זועקים בגרפיטי, או אפילו צורחים בפורום. אבל מישהו בפנים - מסרב להמשיך ולחיות כך. הוא מאבד את הטעם. גופו ממלא את מטלותיו, לכאורה עד קצה המציאות, אך האותנטי שבו, יהא זה ילדון או נערה, מישהו שהיה ואין לטעות בנוכחותו גם לאחר שנים, עוזב, מכלה את עצמו.
בעלי תמיד אומר שהנופשים המאורגנים מזכירים לו את הגלגל שניתן לאוגרים בכלוב, כדי שישתעשעו. משהו מבהיל יש במה שהעולם שלנו מציע, למי שאינו יוצא בזמן, 'תולה את הנעליים', לפני שהוא נאכל. קשה לי להסביר את זה, אךנדמה לי שתביני, ואם לא - לפחות תשאלי את השאלה הנכונה שתסייע לי לחדד עוד ועוד.
בסדרה המצוינת 'האסיר' ששודרה לפני שנים בדיוק בכל חופש גדול, היה המראה המפחיד ביותר לטעמי אותו טקס של בוקר, בו מניד איש לרעהו במן 'גוד דיי סר'', 'לאבלי דאי, איזנט איט' וביוב' שיחות ריקות שתכליתן לאשש חזור וחזק את רמת המציאות המושלמת של אותו כפר, נעים מאד לכאורה, אליו נלקחו האסירים. זעקתו של הגיבור 'איי אם נוט א נאמבר, איי אם א יומן ביאינג', עושה לטעמי רק נזק בכך שהיא מטיחה את המסר הנורא שנשמר עדיין בין השורות, ושאולי לא כאן המקום להתעמק בו, ואולי כן. וכי מהו דיכאון - אם לא מחיקת מה שאינו אסיר מעצמך בהדרגה, עד כדי היעדרות מוחלטת ממה שאתה תופס כעצמך?
תמיד מצחיקה אותי התפיסה ה'חדשנית' וה'מהפכנית' שבתגלית ש'יש בסיס ביולוגי לדכאון' - ועל כן כדורים, למשל, כפי שסיפרת שנטלת, עשויים לסייע. וכי מה יש לנו בחיינו אם לא קיומנו ה'ביולוגי'?? הגוף פשוט אינו יודע לשקר, ולעניות דעתי הוא מתאבד, ויפה שעה אחת קודם, אם המציאות חוסמת בפניו (ההוא, האותנטי, מכתה ז' - זוכרת?) כל דרך לחופש.
נדמה לי שאת הדרך לחופש חייב כל אחד להמציא בעצמו. מפתח שעבד אצל האחד - שווה משקלו בסיגי מתכת סתמיים עבורך. אם את כמוני, וחושבת לשלוח בגיל שנה (תיכף) את התינוק לפעוטון, ייתכן ששוב תצפי מעצמך 'להתאושש'. שטויות. לא בהכרח שלא, אך גם מאד לא בהכרח שכן. רק אל תתפתי שוב להציב מולך את מראת המילים שמזמנת המציאות ולצפות מעצמך באותו 'עכשיו' - לצאת לחופשי.
אם את רוצה שנמשיך - שאלי.
באשר לקבוצה לאימהות בדיכאון. שוב בעלי היקיר לי אמר לי שלשום - תראי כמה חבל שבבית איילה או בבתים האחרים שבהם מועברים הקורסים המצוינים של 'אסכולות' - לימודי התרבות של האוניברסיטה הפתוחה - לא השכילו לפתוח קבוצות לנשים לאחר לידה - פנויות, משוועות לחברת מבוגרים, וצמאות לשמוע ולדעת. אולי באמת הגיע הזמן שארים טלפון כדי שירימו את הפרויקט.
את רוצה שנמשיך?
|
תוכן התגובה:
|
