היי תמר,
ראיתי שענו לך תשובות נהדרות. אין לי כל כך הרבה מה להוסיף, כמה שהתינוקת על הידיים יותר, אני מאמינה שהיא דווקא תיהפך בעתיד ליותר בעלת בטחון עצמי, מרוצה, עצמאית, יודעת לאהוב ולקבל אהבה. למה אני חושבת ככה? כי לדעתי זה מה שקורה עם ילדים אם לא מזיקים להם, ולהזיק להם זה לא לקחת אותם על הידיים או למלא את רוב צרכיהם. (לא מנסיון עדיין, אבל זו דעתי).
עכשיו מישהי כאן ענתה לך עוד משהו, גם כן ממש חשוב - גם לדעתי. שימי לב מה קורה עם בעלך, ומה בעצם מטריד אותו? האם חסרה לו תשומת לב נפשית או גופנית, או אולי חסר לו זמן לבד עם הילדה? תנסי להשקיע בו קצת... ואני למעשה חולקת לגמרי על דעת מירי - אני חושבת שלהבהיר לבעל שאת הסמכות לענייני התינוקת זו טעות ענקית - הוא יהיה מתוסכל (גברים, אלו שאני מכירה לפחות, שונאים(!!) שלא סומכים עליהם), וגם לא תהיה לו שום מוטיבציה לעזור (אם את לא סומכת עלי אז הנה תסתדרי לבד), ובסופו של דבר את תעשי הכל. לא נשמע לי רצוי. אז אני מציעה להיפך, לתת לו כמה שיותר זמן איתה, לסמוך עליו ולא לבקר יותר מדי, הוא ילמד לבד ויפתח מיומנות ובטחון, גם במחיר של כמה דברים שלא יהיו מושלמים לטעמך. למשל, אם את איתה 10 שעות ביום והיא על הידיים, והוא איתה שעתיים ביום והיא לא על הידיים - לא נורא. יש לה מספיק "ידיים" ממך. זהו, מקווה שעזרתי קצת לחשוב על הדברים.
|
תוכן התגובה:
|