ענבל,
ראשית תודה על ההתייחסות.
אוהד אכן ילד מאד מאד רגיש ומאד מכוונן אלי כבר מ- day one.
מהסיבה הזאת גייסתי את כל הסבלנות והסובלנות שבעולם והמשכתי להיות מחוברת אליו, תרתי משמע, 24 שעות כמעט עד עכשיו, אלא שכעת, גם אם זה נשמע לא כ"כ אמפתי ולא מספיק טוב, אני מתחילה לרצות פנות מקום גם קצת לי..ולנו (לי ולבן זוגי).אין לי יומרות- סרט/בית קפה יספיקו בשלב זה.
קצת פרטים נוספים על אוהד-
אוהד הוא ילד מפותח ואינטליגנטי בצורה מדהימה(מגיל7 חוד' זוחל, עומד, מבין מילים). נראה שהוא קשור אלי בבטחה-כשאני בסביבה הוא מתמסר ומתידד
בקלות כמעט עם כל אדם.
חייכן ופעלתן. לאחרונה הוא גם מצליח לקחת יותר מרחק- חוקר חלקים אחרים בבית, תוך זחילה והליכה בהאחזות בחפצים, גם כשאני כבר לא בזוית הראיה שלו. הוא לא סובל מאי שקט מתמיד. אני משערת פשוט שסף הגרוי שלו לגרויים בכלל מאד נמוך ולכן הוא מגיב מהר ולעיתים קצת בקיצוניות לדברים.
העניין הוא שיש שם בחוץ גם את המציאות- והמציאות וגם הסבלנות ומצב הכוחות שלי, לא כ"כ מאפשרים לי לוותר על ההזדמנות שניכרת לפני לעבוד כפסיכולוגית ארגונית עצמאית שמחוברת למשרד נחשב (אין לי הרבה הזדמנויות כאילו). והפרידה מאוהד קשה לי. הייתי אולי נשארת איתו עוד תקופה בבית ואז מה? הפחד הוא שמא זה ימשך עד לגיל 3 כמו שקרה עם אבא של אוהד (אימו נשארה עד גיל 3 בבית כי הוא לא הסכים להתרחק ממנה או להסתגל למסגרת).
זה מלחיץ אותי, הביקורת מכל עבר מרובה לגבי זה שאני עם סגנון האימהות שלי גרמתי לילד להיות מחובר אלי כ"כ, למה לא עזבתי אותו לרגע מאז שנולד.
אגב, עד עכשיו עמדתי בביקורות בגאון, אבל מתחיל להיגמר הכוח והקולות שאומרים "זה לא נורמלי החיבור שלו אלייך.. גוברים וגוברים (אולי גם בי, יתכן שאני נכנעת להם בעקבות ירידה במצב הכוחות שלי).
הסיטואציה קצת מייאשת אותי..
|
תוכן התגובה:
|
