נועה, תודה על הברכות והחיזוקים. למען האמת, לא ממש נגמלתי משרוואל הנעורים שלי, ונחיצותו היום בחיי, השבטיות הזו, מרגישה לי הרבה יותר גדולה מבעבר. שנת לימודים מהנה, זה אגב שלב שאין לי מושג מה אעשה איתו, מערכת החינוך...טוב, בטח בצפון יותר קל, לא? בכל אופן, עדיין עומדת בהצעתי להציג (וגם למכור) בהזדמנות זו את הספר שלך ששמעתי שהוא נפלא. מה את אומרת? לשלוח נציגות דרומה...
ג'קי, תודה לך על דבריך, וכן את צודקת, זו באמת לידה עבורי. לפני שילדתי את עדי, הרגשתי כמו רימון סגור, היו לי המון רעיונות, המון יצירתיות, ומה שיצא החוצה זה זרזיף דק להכעיס. ועוד הלכתי ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב, כנראה כדי לייבש אותו כמעט לגמרי. כאילו לא ראיתי את הדרך החוצה.
ההריון היה עבורי סימבולי ומוחשי כאחד, לתחושת המלאות הזו, לפנטזיה הלא ממומשת. ואכן, כפי שסיפרתי, לא האמנתי שמשהו יכול באמת לעבור דרכי, וכך עברתי את הלידה הראשונה, של גאיה, בקיסרי. הלידה הזו, השניה, שהגעתי אליה כנראה ממקום הרבה יותר בשל, איפשרה לי לעשות את הבלתי יאמן, לראות את הדרך, את הפחד, ולעבור דרכו בצעדים איטים אך מאוד מותאמים לקצב שלי. האנרגיות האלה שכתבת עליהם, זה הזרזיף המתגבר שלי, שמאפשר יותר זרימה בחיי. אני ממש מרגישה שהראש של עדי בתעלת הלידה, הראה לי את הדרך החוצה.
מבטיחה לרקוד בשבילך סביב המדורה. מירב.
|
תוכן התגובה:
|