לעניות דעתי, לא משנה ממה עשוי המנשא - בד גמיש, פלסטיק שמרופד, או כל דבר אחר. מה שחשוב זה האופן בו הילד נינשא בתוכו. גם במנשא רגיל (לא אינדיאני ודומיו) רואים תינוק כשראשו מיטלטל לכל הכוונים, למרות שהגב נתמך ע"י משהו קשיח. מה עוזרת התמיכה אם הראש מיטלטל לצדדים? גדולתו של מינשא ביכולתו לתמוך במספר אברים (במיוחד באברים שלהם שרירים פחות חזקים כמו הצוואר) בעת ובעונה אחת. וגם שלא ישבור את הגב לאמא. ולכן, אם נישא את התינוק בטן-מול-בטן בתינוכיס, וראשו יתמך ע"י אחת הרצועות - אין שום בעיה. לעומת זאת, באותו מינשא, אם נשים תינוק בן יומו עם חלושס טבעי בשרירי הצוואר בתנוחת "תינוק רואה עולם" - נראה ראש עם טילטולים ממש לא בריאים ורצויים. אז איך כן נראה להם עולם כשהם עוד רכים וחלושים? - בתנוחת בטן-מול-בטן, כשיד אחת מחוץ לרצועה, גם הראש פונה לכוון הפתוח והתינוק רואה מה קורה בחוץ. - בתנוחת העירסול, אפשר לשים את התינוק כשהוא לא פונה כלפי בטן האם אלא קצת נוטה לכוון העולם הגדול, ואז הוא אמנם מעורסל אבל פניו אינן נמעכות בשדי אימו. - כשהוא קצת יותר גדול וחזק ניתן כבר לשים בתנוחת הלוטוס החביבה. במצב זה חזה האם/אב תומך קצת בשרירי הצוואר והרגליים המקופלות נותנות גם הן תמיכה נאה ותחושת יציבות לתינוק. - וכשהוא כבר יותר שרירי ניתן לשים בתנוחה של "תינוק רואה עולם". חשוב להיות עם היד על הדופק, קרי, אם שמים בתנוחה הנ"ל ורואים את הראש מיטלטל ונופל עם כל צעד שלנו, סימן שהתינוק עוד לא מוכן לתנוחה שכזו וגם אם נראה לנו שהוא חזק - זה המבחן שאומר שלכך הוא לא מספיק חזק.
|
תוכן התגובה:
|