גם עמליה דחתה מוצץ בזלזול, שלא לומר כעס, בשבועות הראשונים לחייה. היא עשתה פרצוף, ואני לא התעקשתי. האמת היא שכבר איפסנתי אותו באיזו מגירה מתוך מחשבה שהיא לא לוקחת מוצץ. ואז בגיל ששה שבועות היא החלה לפתח דפוס מסוים שלא ממש הצלחתי להבין. היא קפצה על הציצי בשמחה, אבל נרתעה ברגע שהגיע החלב. יום אחד כשהיא חזרה על הדפוס בזמן ששוחחתי בטלפון עם חברתי המנוסה ממני, היא אמרה: אולי בא לה למצוץ, אבל היא לא רעבה. נסי מוצץ.
ניסיתי, ומיד היא לקחה אותו, ומאז היא מנהלת אתו יחסים טובים. היא לא צמודה אליו כל היום, אבל נעזרת בו כדי להירגע.
אז מה את יכולה להסיק מזה? שאולי כדאי לחכות עוד קצת, למרות שקשה. אי אפשר להכריח אותם לקחת מוצץ. אם הם בעניין של מציצות אין סופיות, הם ייקחו מוצץ בעצמם. בזמן שלהם.
ודרך אגב, גם היא עם מוצץ גומי (של אוונט). לא בגלל שעשיתי איזה מחקר מקיף והגעתי למסקנה שהוא הטוב ביותר. זה המוצץ שהיה לבתה של אותה חברה שיעצה לי בעניין המוצץ, שכל מה שהיא עשתה עם בתה אני שחזרתי (טוב, חוץ מזה שהבת שלה ישנה לילה שלם מגיל חודשיים).
|
תוכן התגובה:
|
