אוף, אני כל כך במתח (נראה לי שיותר ממנו) המסכן סבל מכאבים נוראיים במשך השבועיים-שלושה האחרונים, ואתמול שכנעו אותנו שאין מנוס מניתוח (וגם שהשד לא כזה נורא כמו שעושים ממנו בשיחות סלון), אבל בכל זאת, זה כל כך מפחיד אותי. הוא שוכב לו רגוע במחלקה בתה"ש (הניתוח רק אחה"צ) ומשחק בפאלם שלו, משוכנע שאת הלילה של מחר יבלה בבית, לאחר שטיפס בקלילות 3 קומות במדרגות (אני ממש לא אופטימית כמוהו). ואני מתרוצצת עם הסידורים ומנסה לא להראות לו כמה אני במתח. לפחות מזל אחד גדול יש לי וזה שפז בידיים טובות (אצל אמי, אלא מה) לא יודעת מה הייתי עושה בתקופה האחרונה, עם הריצות לרופאים, לבדיקות ולמיון אלמלא ההורים הנפלאים שלי. אז נכון שהרופא (הוא מה זה נחמד דר' לוינקופף הזה) אמר שזה ניתוח לא מסובך (20 - 40 דקות מקסימום) ושהסיכויים לסיבוכים קלושים ביותר, אבל עדיין.... טוב, הייתי מוכרחה להוציא קצת קיטור פה, וסליחה על הנושא הממש לא קשור.
|
תוכן התגובה:
|