ולכל מה שאת יכולה גם למצוא במנוע החיפוש מדיונים קודמים, אני מציעה עוד דבר אחד, שגם הוא נותן תוצאות אם מתמידים. חשוב שתעזרו לאופק לבטא את הרגשות שלו, לדבר אותם בשבילו: "אני רואה שאתה מאד כועס שאמא לא פנויה כרגע בשבילך, זה באמת מרגיז מאד". או "אני רואה שאתה מקנא שאני מחזיקה עכשיו את מעוף". ביטוי הרגש אין משמעו שאתם מסכימים להתנהגויות, והתגובה להם צריכה להיות חד משמעית: "אני רואה שאתה כועס, אבל אסור להשליך חפצים" או להכות או לצרוח או כל דבר אחר. אני זוכרת את עצמי בחודשים הראשונים עם הולדת הקטן מרגישה שליבי נחמץ שכל מה ששומע הפצפון זה את אמא שלו צועקת, והגדול מקבל ממני בעיקר התייחסויות שליליות. זה קורע. אבל באמת, כפי שכבר אמרו לך, גם בזמן הטיפול בקטן יש דברים שאפשר לעשות במקביל, וגם בשעות שהקטן מנמנם, או בהפסקות יזומות בעזרה של מישהו אחר שמשגיח על מעוף, או לוקח את אופק לעשות חיים. השיטה שאני מציעה לך בהחלט עבדה אצלנו, והגדול, שהיה צעיר למדי, למד לבטא את עצמו במילים ופחות באגרופים. אבל זה לוקח זמן. צריך המון המון המון סבלנות. הקשר ביניכם לבין אופק לא הולך להתקלקל לחלוטין רק בגלל שיש כרגע מתח ועמוס עליו - הרי יש לכם שלוש שנים של תקשורת ואהבה וקשר טוב להתבסבס עליהם, אז אל תחששי. הדברים ישובו לתיקונם. קבלו את המצב הנוכחי כשלב מעבר שיחלוף, אם רק תאזרו את כל הסבלנות שתוכלו לגייס.
שיהיה בהנאה בגידולם,
אורית
|
תוכן התגובה:
|
