קודם הפנינה:
בת של חברה שלי, בת שנה ועשרה חודשים, התעוררה בוקר אחד כשנחיר שלה סתום על-ידי גוש של מוחטה מיובשת. היא באה להורים שלה ואמרה: "יש לי קורנפלקס על האף".
קורנפלקס הא? איזה נחת.
ובעניין ספר: בעבר הזכרתי אותו פה, ואני תמיד מבטיחה לעצמי שאני ארחיב בעניין, אבל מתעצלת. שמו "השנים המופלאות", והמחברת היא סלמה ס. פרייברג, פסיכולוגית אנגליה אם אני לא טועה. זהו לא ספר הדרכה מובנה. לדוגמה, אי אפשר לפתוח עמוד על עווית מעיים וללמוד שאין מה לעשות, אבל הוא מתאר בשפה יוצאת דופן בקליחותה ובעתיקותה את ההתפתחות המוטורית והפסיכולוגית של הילד. זהו ספר מקסים ואינטליגנטי, למרות שהוא כבר בן כמה עשרות שנים (יצא לאור ב- 1974, העותק שלי הוא מ 2002, מהדורה 24).
נחשפתי לספר על-ידי גיסתי שהשאילה לי אותו לאחר הלידה. אחרי ההצצה הראשונה רצתי לסטימצקי וחיפשתי לי עותק משלי. הם מצאו לי וקניתי, אבל הבנתי שזה לא כ"כ פשוט להשיג אותו.
והנה דוגמה מעמוד 55, בפרק הלוקומוציה והאני הבודד:
"...עקבתי פעם אחר ילדה בת שמונה חודשים בהשתלטותה על עגלת תה עקשנית. הילדה הצליחה לטפס על המדף התחתון של העגלה, אך זו ניזוזה בזדון כל אימת שהדבר כמעט עלה בידי הילדה. לאחר כמה ימים של ניסויי סרק, למדה הילדה לטפס על העגלה מצידה האחורי, שאליו לא היו מחוברים גלגלים. עלתה על המדף הראשון. אך כיצד יורדים ממנו? היא התקשתה בכך, וגאוותה נפגעה קשה, כאשר עזרו לה. לרוב היתה נופלת אפיים ארצה בניסיונות הירידה. אף על פי כן חזרה וטיפסה כמה פעמים ביום על העגלה בארשת פנים חגיגית ונמרצת. כשהיתה עולה על המדף היתה נאנחת בחשאי, כאילו ניבא לה ליבה את סכנת הצניחה הבלתי נמנעת. הוריה, שנצטערו לראותה בכך, ניסו להסיח את מרצה לפעילויות אחרות. אך היא מחתה בכל תוקף - היא אנוסה לטפס על העגלה. לבסוף, לאחר שלושה שבועות, עלה בידה לרדת מן העגלה, בלי ליפול ארצה. היא פרצה בקריאות גיל והתאמנה בירידה במשך כמה ימים עד שלמדה את הטכניקה על בוריה. מכאן ואילך ניסתה כוחה בעליות נועזות יותר...
"פעילות זו מובילה ליכולת עמידה, להזדקפות. התינוק הזוחל חותר לעמידה בקומה זקופה, ובהצליחו בכך הוא ממשיך בניסיונותיו. יעברו שבועות רבים עד שיקום ויעמוד בקלות, ורק שבועות רבים לאחר מכן יצעד את צעדיו הראשונים המאוששים. כל זה מתפתח באורח בלתי נמנע כתהליך אבולוציוני...זהו דחף ביולוגי, שאינו תלוי כלל בהשפעת הסביבה. מעניין למדי, כי גם התינוקות נטולי האהבה, הגדלים במוסדות עלובים, לומדים לשבת, לזחול, לעמוד וללכת כמעט באותו זמן כמו ילדים שגודלו בבתי הוריהם, בעוד שבשטחי התפתחות אחרים, הטעונים עידוד וקשרי חיבה לסביבה, מפגרים ילדי מוסדות אלה בהרבה...".
(המתרגם המצוין הוא אליהו פורת).
כאמור זהו לא תחליף לספר הדרכה בסיסי (אני דווקא מחבבת את פנלופה) אבל כתוספת הוא מאוד מזין.
|
תוכן התגובה:
|
