האמת שיש דיי הרבה כאלה כשזוכים ללוות קבוצה לאורך זמן. אני חושבת שיש אפילו דיי הרבה כאלה, לכן אני עדיין מאמינה שיש תקווה, למרות התנאים המ-ז-ע-ז-ע-י-ם במערכת לאורכה ולרוחבה. היכולת לראות התקדמות שלתלמיד מתקשה. חיבוק מאחד הילדים. פתקאות על השולחן בבוקר. עבודות יד מחומר, גבס, נייר. מכתבי תודה. אהבה גדולה. שמחת חיים. כנות ויושר. נתינה ללא תנאי. פרגון. קשר אישי. חיוך. עזרה הדדית. אמון.
אני באופן אישי למרות השכר המביש (פחות מ4000 למשרה מלאה בדירוג אקדמאים) והעבודה הבלתי נגמרת אוהבת את ילדי אהבה גדולה ושמחה לפגוש בהם תמיד. עוד לפני שנולד גוזו, אמרתי כששאלו אותי 'כמה ילדים יש לך?' את מספר תלמידי בכיתה. נכנסתי מתוך תחושתשליחות מתוך אמונה שאפשר לשנות. נשארתי בגלל ילדי, אלה שחינכתי בשנים האחרונות. איני מאמינה שאשאר בתחום לנצח, אני מוצאת את עצמי 'מחשבנת' יותר ויותר למערכת ולכלליה הבלתי סבירים. כיום אני לומדת תחומים חדשים, נוגעת בתראפיה באמנויות, קצת בגרפולוגיה ובויטראז'. אני מאחלת לעצמי שאמצא משהו שיאפשר לי לשלב בין תחומי הענין החדשים שלי לבין היכולת להתפרנס (גם) ולהנות מיום עבודה.
אגב, מקשרים אישים עם חברות שסיימו עימי, לפני אי אילו, מתוך כיתה של 25 נותרו פחות מעשר שעוסקות בתחום, או לידו. ואם זה לא מעיד על הדרך הצפויה, אז מה כן?
|
תוכן התגובה:
|