עידן הפייסבוק (וכשאני כותבת פייסבוק, אני מתכוונת למאמאזון) חושף אותי יותר ויותר להתבטאויות שאני מוצאת את עצמי רחוקה מהן.
אני קוראת אמהות שחולות על הילד!! מתה עליו! כפרה אני עליו! אעשה הכל בשבילו - אני לא אגנוב בשביל הילדים שלי, אני גם לא אקום באמצע הלילה אלא אם מישהו חולה. נשים שכותבות "מי שיעשה ככה לבן שלי אני גומרת אותו!" לא התחשק לי אף פעם לגמור אף אחד, וודאי שהכעיסו אותי, התייחסו באופן לא ראוי ונעלבתי\כעסתי\נפגעתי, אבל לא התחשק לי להרביץ או להצית רכב בעקבות זה. סתם קראתי במאמאזון מישהי שהילד שלה התעורר עם כאב בטן בסביבות חצות, אז היא הכינה לו תה עם נענע וישבה איתו עד שהוא נרדם, ואחרי זה היא עוד שאלה בפייסבוק מה היא עוד יכולה לעשות כדי להקל עליו. קראתי ואמרתי וואו, איך שהיא אוהבת אותו! אני בחיים לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. מקסימום מים מהברז בשירותים ולמיטה בבקשה, תן לי את השינה שלי.
חצי בצחוק, אבל לפעמים אני תוהה - אולי אני פשוט אוהבת אותם חלש מדי? אני אוהבת אותם, הם הילדים שלי, אני אוהבת אותם יותר מהילדים של השכנים, הם כמובן יותר מוצלחים ומקסימים יש לי בלב אהבה אבל לפעמים נדמה לי שאני לא אוהבת אותם כמו שאמא ממוצעת אוהבת אותם. לא מרגישה את העוצמות האלה שגורמות למטפלת של הבן שלי, למשל, לספר שבאחת עשרה בלילה הבן שלה ביקש אוכל אז היא בישלה לו אוכל.
אני תמיד חשבתי שאהבה זה לא רק רגש, אלא מעשים שמבטאים רגש.
קצת מבולבלת. מעניין לי לקרוא מחשבות בענין.
|
תוכן ההודעה:
|