הכאב והחוסר לעולם לא יעברו, את יודעת את זה כבר. ואת בטח גם יודעת שהזמן אכן מקהה במעט את הכאב, אך רק במעט. עדיין ריק להתעורר בבקרים - למרות שחייבים לתפקד כי הילדים רוצים שוקו, חייבים להכין סנדביץ' הכביסה חייבת להתכבס וכל המטלות הללו שמצד אחד מעיקות ולא נותנות להתרכז בכאב ומצד שני - ממשיכות את החיים , ככה לא נעצור ונפסיק לנשום בעצמנו.
אני יתומה מסבתא, כבר שנים וזה לא עובר. היא זו שגידלה אותי היא ז שנתנה לי נחמה אימהית ואהבת שאינה תלויה בשבר. עד היום, היא היתה אמורה להיות בת 82 אני כועסת כשאני רואה ברחוב אנשים בגילה שחיים, אז למה היא לא? אני הולכת ברחוב, מתגעגעת, מחשבת חשבונות עכורים, מתלוננת לאין-אל, ולפעמים, בשעה של חסר , חולמת עליה בלילה. תמיד חלומות מוזרים ולא מספקים, איך כמעט נגעתי בה.
כשנולדו ילדי החלטתי שכל אחד מהם יהי פצוי-מה על אינותה. וככה אני עד היום - שמחה בהם, כפי שהיא היתה שמחה, מאכילה אותם וחושבת עליה, מספרת להם עליה בשמחה (שהרי הם ילדים ולא צריכים להתעצב ממי שמתה והם לא הכירו) כל שיר שהם מביאים מהגן, ציור מבית הספר או בדיחה שלמדו לספר, אני שמחה בהם גם בשבילה.
אני יודעת שזה דמיון שווא , הרי אין באמת נחמה ואין באמת אלוהות ואין מי שיפצה על מה - אבל לי זה עוזר לדעת שהחים שלחו לי גם טוב, הרבה טוב.
|
תוכן התגובה:
|
