קודם כל המון תודה על התמיכה. אני קוראת ודומעת. כבר אתמול בערב, אחרי ההתאוששות הראשונית ישבתי עם בנזוגי ואמרתי לו שעכשיו אנחנו צריכים לעשות עבודה. להמשיך באבחון, המבחן שנקבע, נוירולוג וכו', אבל חשוב מהכל, עבודה עצמית פנימית על קבלה אמיתי של הילד שלנו. לקבל אותו ולאהוב אותו יחד עם הכל. המטרה המרכזית היא להדריך את הילד הזה בחיים כך שיהיה מלא ביטחון עצמי והכרה עצמית בכל הטוב שבו. משם הוא כבר באמת יוכל לעשות הכל. הוא חכם, יפה, מצחיק, סקרן ועוד המון תכונות מדהימות. הקושי הוא בוויסות של העוצמה של הדברים, בעיקר הרגשיים. ובשביל זה אנחנו כאן. כשאני מדמיינת אותו כמבוגר, ברור לי שהוא יהיה מדהים. אני רואה חלק גדול מהתפקיד שלנו להביא אותו לשם עם כמה שפחות "שריטות". הדבר המרכזי שהפחיד אותי במה שהפסיכולוגית אמרה ובמה שקראתי, הוא הפגיעה בביטחון העצמי שיכולה להיות. הילד הזה אכן חווה תחושת כישלון מתמשכת, כיוון שבכל מסגרת שהוא נמצא הוא מושך אש וכעס. אנחנו צריכים להיות עם גישה מקבלת יותר בבית וגם להדריך כל מי שבמגע איתו (בעיקר בית הספר) על התמיכה בו. אני ממש לא מתכוונת שזה מה שיגדיר אותו ואת מי שהוא, אלא בצורה בונה ותומכת שתעזור לו. יש בו הרבה טוב וקסם צריך שהם יהיהו יותר נוכחים מהקושי.
ושאלות מעשיות - עד עכשיו היינו באבחון אצל פסיכולוגית ילדים. היא פגשה אותנו ואותו, קראה שאלון של הגננת משנה שעברה, דו"ח ריפוי בעיסוק ועוד וגם התייעצה עם מרפאה בעיסוק. היא אומרת שהוא "עונה" על הדברים בצורה מובהקת. הפנתה אותנו למבחן TOVA, לבדיקת עיניים ולנוירולוג ילדים. האם מנסיונכן, זו הדרך? מדוע יש התנגדות למבחני TOVA כמו שנכתב כאן? הרי זה לא בא בכלל בחלל הריק, אלא בא כאמצעי נוסף על האבחון שכבר יש. כל תובנה או עיצה שיש לכן על איך להמשיך מכאן, אשמח לשמוע ושוב תודה על כל המילים הטובות.
|
תוכן התגובה:
|