גם אני יודעת את זה. כנראה שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב. אני חושבת שכל הורה צריך להבהיר קודם כל לעצמו, ואחכ לילדיו, מהם הגבולות האדומים מבחינתו לגבי ההתנהלות שלהם. אני חושבת שהבן של האמא המודאגת עבר מזמן את הגבול הזה והיא צריכה מהר להגיע להבנה הזו ולפעול בעניין, ולא לדבר איתו זה בוודאי לא הדרך, לדעתי זה אפילו מחמיר את המצב. זה תקף לכל גיל. אנחנו כהורים צריכים להתפתח במקביל לגדילת ילדינו ולהתאים את הדרישות והיחס שלנו מהם ואליהם בהתאם לגיל. יכול להיות באמת שיש משהו בגיל 9, אני לא יודעת, אבל זה עדיין לדעתי לא מקנה לו את הלגיטימציה להתנהג כפי שהוא מתנהג, והוא צריך מישהו ,רצוי מבוגר אחראי, שיגיד לו את זה וייכוון אותו לכיוון הנכון. אז נכון שהילדים שלי עדיין לא שם, אבל יש לי 4 אחיינים סביב הגיל הזה ומעולם לא ראיתי אותם מתנהגים ככה. ראיתי התפרצויות, כעסים, ריבים וכו', אף אחד מהם לא הגיע לרמה שהאמא מדברת עליה. ובנוסף, חשוב עניין המינון. אם זה פעם ב ... בעקבות מקרה מסויים נגיד, אירוע שקרה וכו', אין זה דומה לשיגרה שמתרחשת על בסיס יומי. צריך לשים לב גם לכך. אני חושבת שאת צריכה לקחת את עצמך בידיים ולפעול בהתאם, ויפה שעה אחת קודם, כי בגיל 15 זה יהיה הרבה יותר גרוע.
|
תוכן התגובה:
|