שהיתרון היחיד שלו הוא שמכאן אפשר רק לעלות, אבל זה לא ממש משפר את הרגשתך, מן הסתם.
אני רוצה רק להגיד משהו על השיחה שלכם, שטוב שנעשתה, כי בבית שבו התקשורת עמוסה אלימות (גם מילולית), כל כך חשוב להכניס צלילים אחרים, גם בטונים, גם בתכנים, גם בביטויים, גם ברגשות שבאים לידי ביטוי.
אז את אומרת שהוא טרח וחזר על כך שהפליקים לא מפריעים לו שעל כך שאתמול גם הוא היה אשם. מנסיוני, כשמישהו אומר שוב ושוב את אותו דבר, זה בדרך כלל מעיד על כך שמשהו שם מרגיש שלא שמעו אותו.
אני לא יודעת מה זה; אולי משהו בו מרגיש אשם ומנסה להקטין את הפגיעה. זה מאוד נפוץ אצל קרבנות לאלימות, וסליחה שאני מתארת את זה כך, זה בוודאי קשה לך, אבל כמו שזה עומד בפועל זה המצב )-:. כדי להתמודד עם תחושה כזו שלו אין טעם בלהגיד לו "לא, מה פתאום, רק אנחנו אשמים". החלק שבו שמרגיש אשם זקוק להקשבה עדינה, שתאפשר לו להשתנות מתוכו. לשם כך את זקוקה להמון תעצומות נפש (וגם האבא, איפה האבא פה בכל הסיפור? הוא איתך בתחושת הבהילות שחייבים לתקן את המצב?). תעצומות נפש שיאפשרו לך לשים לב למה שקורה אצלך, ולספק לו את התמיכה האיתנה שהוא זקוק לה.
את כותבת שאת מקווה שלא הכבדת עליו עם הדמעות ולא החלשת אותו. הדמעות שלך מובנות מאליהן. דמעות של חרטה, בושה, אשמה, כאב. וגם אליהן ראוי לשים לב היטב, אולי לתת להן ביטוי נפרד, מלא, כאן, עם חברה טובה, עם בעלך, עם המטפלת שתפגשי בקרוב. מול הילד: כנראה שכן, יש סיכוי סביר שהדמעות שלך בלבלו אותו: מי פה החלש ומי פה החזק, ואיפה אני בכל הסיפור, ומי מסוגל לדאוג למי...
אני רוצה כן לתת לך אמפטיה. קשה כל כך להביט בעצמך בתיעוב כזה. קשה כל כך לפחד שאת הורסת את ילדיך. והכעס והאלימות... הם מרגישים חזקים ממך. וככה זה כרגע. אבל יש בך חלק שקולו הולך ומתגבר שאומר: זה יכול להשתנות. זה מוכרח להשתנות! יש עבודה רבה, אבל אני מסכימה עם הקול הזה: השינוי אפשרי, והוא בדרך.
חיבוק וכתף לבכות עליה.
|
תוכן התגובה:
|
