יש נקודה מסתמנת לאחרונה, אחת לכמה ימים, שגורמת להכל לצאת, כנגד, מול השגרה, מול הילדים, הבעל, העבודה, המשפחה, החברים, כל אלו שחייבים לוודא שאנחנו לא מתעסקות ב״נושא״ הזה ואנחנו מסוגלות לתפקד ולחייך כאילו כלום לא קרה..., אז יש כזו נקודה, אצלי לפחות ותתקנו אותי יקרות בעלות ניסיון, מחבקות ותומכות ממכרות שלי, (בלי סוגריים...) שהמסכה נושרת ואני פתאום אני, אני ומה שקרה, סוי, אנחנו מתחבקות זה מכבר לפחות פעמיים אם זכור לי, הרגע קראתי את מה שכתבת, וזו הנקודה. זה ממש הרגע. נותרתי מוכה והמומה לנוכח מה שתיארת, אני משתהה על כל משפט מספר רגעים יותר מהסביר, אני בוכה איתך והדמעות פשוט מטשטשות את האותיות..., כל כך כואב לי איתך, איזה רגעים קשים עברת, אני מחבקת אותך חזק חזק, חיבוק של חיזוק, כאילו ואילו יכולתי להעביר לך כוחות ותעצומות.. כזה חזק. אני מתקשה למצוא מילים להביע כמה אני מעריכה ששיתפת אותי, וכמה את נגעת בי. אני פשוט אמשיך לחבק בשתיקה ואבכה איתך עוד קצת... ...עוד קצת, ואז נמשיך מול כל השאר לנהוג כאילו ולא התעכבנו לרגע.
|
תוכן התגובה:
|