ויתכן שכל מה שהאם הזו עושה מצוין (אם יש דבר כזה :-)). אין לי דרך לשפוט את זה, כי אנחנו לא שם. וזה בכלל לא התפקיד שלי לשפוט כמה חוגים ילד צריך או משהו כזה.
אבל יש שתי חברות. ויש אחת מהן שמשתפת כאן, שיש לה תחושה כבדה לגבי ההורות של השניה. אפשר לבדוק את זה יחד. זוהי חברות. וכאן נכנס כל מה שכתבתי. זה לא ממש משנה מי צודק. אפשר לחשוב יחד על הדברים. כל עוד לא נכנסים לביקורתיות ושיפוטיות (וזה לא תמיד קל), אז חברות יכולה להיות קרקע פוריה לחשיבה משותפת על החיים שלנו, על ההורות שלנו, על הזוגיות שלנו. לא אחד מסביר לשני את הטעות שלו (שכמו שאתן אומרות, אולי לא קיימת בדיוק כפי שהשני רואה את זה), אלא יחד חוקרים.
בשבילי אישית זוהי מהות החברות. חברות שבה אנחנו לא משתפים לעומק את מה שאנחנו מרגישים לגבי עצמנו ולגבי חיינו, וחוקרים דרכים קדימה - לא מעניינת אותי ולא מאריכה ימים. לא מעניין אותי לשמוע ביקורת, כי הרבה פעמים היא לא רלוונטית. מעניין אותי שאנשים דנים איתי בדברים שחשובים להם ולי. ויחד מגיעים לתובנות שאף אחד לפני כן לא חשב עליהן. וזה יכול להתחיל מנקודה שאדם אחר שם לב אליה, במעשי, ואני לא שמתי לב. והוא מעלה את זה לדיון וזה יכול להוביל לכוונים נהדרים.
עכשיו לגבי זה שהיא אגואיסטית. אני לא מסתכלת על תכונות של אנשים כדבר קבוע (עוד על זה בספר המעולה "כוחה של נחישות" של קרול דואק). יש מצבים שבהם האגואיסטיות שלנו מתבטאת, יש מצבים שאנחנו יכולים להוציא מעצמנו את הנדיבות שיש בנו. זו למידה שלנו. זה לא קבוע כמו חפץ פיזי. זה תהליך. השאלה היא אם את מעוניינת להיות חברה שלה באופן עמוק, לתמוך בה בתהליך שלה לעבר נדיבות (בקצב שלה שמתאים לה והיא רוצה אותו) או לכוונים אחרים, ולתת גם לה לתמוך בך בתהליך שלך. לא חייבים. אם את רוצה - אז יופי, יהיה לכן מעניין. ואם לא - זה גם בסדר.
בהצלחה :-)
|
תוכן התגובה:
|