מבלי להתייחס למקרה עצמו (הרי נאמר כבר הכל) רציתי לספר משהו אישי בעיניין של "להתערב בגידול ילדים של מישהו אחר" . לפני 7 שנים לגיסתי נולד ילד מקסים. כבר בשנה השניה של ההתפתחות שלו כל מי שסובב אותו, חוץ מאמא עצמה, שם לב למשהו מוזר. הילד התנהג מוזר, היו לו ביטויים של תגובות קיצוניות, משהו באמת שלא רואים בדרך כלל. ניסינו לרמוז בעדינות "הייתם אולי אצל רופא להתפתחות?" ושאלות כלליות שיכולות לרמוז לה שיש פה משהו חריג. היא בחורה משכילה והיא עצמה קשורה למקצועות החינוך, ומדריכה אחרים מטעם משרד הבריאות על איך מגדלים ילדים (לא ארחיב כאן על המקצוע שלה יותר מידי) . אחרי הרמיזות היא הבינה אותנו, אבל מאוד כעסה ואמרה שהכל בסדר ודרשה שנפסיק לבלבל את המוח. בגיל 5 (אחרי שהילד הלך לגן חובה עירוני) סוף סוף פתחו לה בגן את העיניים. המליצו באופן מיידי ובהול לעשות איבחונים. הילד אובחן כאוטיסט ונכה, מייד הועבר למסגרת מתאימה, כי בגן עירוני לא הסכימו להמשיך איתו. מאוד כעסו עליה שלא עשתה זאת בגיל 3, שזה הגיל הממוצע שבו מאבחנים את הבעיה, על מנת לעזור לו כבר אז, שלא יצבור תיסכול מגיל כל כך רך. ואני מביאה את הדוגמה הזאת, כי אני חושבת שלפעמים אנחנו כן צריכים לנער מישהו. לפעמים נדמה לנו שאנחנו הכי חכמים ויודעים הכל, אבל תכלס אנחנו כולנו "גרגרים של חול" והחיים יכולים בשניה להפיל אותנו, כמו שקרה לגיסתי. אני מאמינה שכל דבר שהוא קיצוני - לא טוב. להיות "מתערב" מידי - לא טוב. וגם להיות "פרטי" מידי - לא טוב. בחיים האלה הכל יכול לקרות. שנה טובה.
|
תוכן התגובה:
|