ואחרון להסביר את עצמי, כי אני חושבת שהדיון הזה חשוב (ומעניין). אני, למרבה ההלם וההפתעה, חושבת כמו פותחת ההודעה. גישת ההורות שלנו מאוד דומה. אני נשארת עם הילדים כשהם תינוקות, לא מכניסה לצהרון, לוקחת לחוגים (אבל לא נכנסת לבריכה:-)), וכו', שמה את הצרכים של הילדים תמיד לפני אלו שלי. א ב ל - אני מוקפת הורים, ברוך השם, ולא מכירה שני זוגות הורים שהם אותו הדבר. דומים אולי כן, אבל אף אחד לא מגדל את ילדיו אותו הדבר. ואני מאמינה שככה זה צריך להיות. אז נכון, גם לי לפעמים כואב לראות ילדים נשארים במסגרת הרבה שעות. SO? לא בכלל לא ענייני כמה זמן פנוי יש להורה של אותו ילד או לא. אני לא אוהבת שבוחנים את הזמן הפנוי שלי ומה אני עושה איתו. לפעמים כשאני רוצה להעביר מסר מסויים, אני מתחילה לספר על עצמי. לעולם לא אגיד למישהו אתה צריך לעשות ככה או ככה, או שמה שהוא עושה לא נכון לדעתי. זו התנשאות ממדרגה ראשונה מעבר לחוצפה והחטטנות. מי אני שחליט ואקבע שככה נכון ולא אחרת!??!? אתן דוגמא - למשל הנקה. אני מאוד אוהבת להניק, אבל היו לי כמה חברות טובות אפילו שלא רצו. אפילו לא מסיבה רפואית. אפילו לא ניסו. בתוך תוכי אף פעם לא הבנתי למה ואיך אפשר אפילו לא לנסות. אבל זה לא ענייני בכלל. זה עניינם שלהם. אז תמיד ספרתי כמה אני אוהבת את התקופה הזו, וכמה שזה כיף ונוח וקל ונעים. זהו. בזה זה נגמר. חברה טובה, יודעת מה אני חושבת ומרגישה גם בלי להגיד את זה במפורש במילים. כל אחד ראוי להחליט בעצמו בהקשר למשפחה שלו, ללא קשר אם זה מפריע למישהו או לא, והאם הן חברות כן או לא. אפשר גם לדבר על הורות בקווים כללים מבלי להיכנס לשיפוטיות וביקורתיות, שבאה ממקום של אני כן ואת לא. זו לא חברות בעיני. מיה
|
תוכן התגובה:
|