המקום שאת נותנת לפחדים ודאגות שלך בקבלת ההחלטות לגבי עתידך הוא לגיטימי ונכון עבורך. אני אולי טועה, אולי בטוח טועה, אבל מההודעה השניה שלך, נשמע שאת מעט מהססת לגבי משקל השיקולים הקרים (בריאות, לידה מודקמת, סיכויים) והשיקולים הרגשיים ה"שליליים" (הכוונה לפחד, חוסר בטחון ביכולת וכד') בהחלטתך הסופית (?). ולדעתי, עבורך את צודקת. זו החלטה קשה מאד, אגב לשני הכיוונים. שני ילדים זה נהדר. והזמן לטעמי לא ממש מרפא, אבל אולי מרכך קצת. ולא משנה מה נאמר או לא נאמר, העצב שלך כל כך לגיטימי וחד, שהדבר היחיד שאני הייתי עושה, זה בוכה עם עצמי.... (חוץ מזה אין כמו מחזור ברקע כדי לעודד דמעות. אחד הסימנים למחזור אצלי, זה התקפי חרדה ובלוז קשה...) וגם, תחשבי, מה תינוק עכשיו? עוד פעם כל הלילות הללו, שוב הבכי, שוב ההנקה, הגנים, מטפלות, לרסק אוכל (לא!!!!!!), גמילה-מציצים, טיטולים, מוצצים, אמא, שמרטוטים.... עוד רגשות אשמה על לא מספיק (לא מספיק אמא טובה/משקיעה/רגישה/קשובה/אנרגטית/יותר מדי דואגת/פחות מדי דואגת/משחחרת/לא משחררת..... והכי גרוע, עוד מלא דאגות. כמה אפשר לדאוג? לכמה? תני לעצמך זמן להתאבל, כי זה מה שזה. ממש לא צריך לרוץ למלא את זמנך בפעילויות מאולצות. אני משוכנעת שכשתרצי את תדעי מה לעשות. וזה סבבה לא לרצות עכשיו כלום. להסתגר פנימה ולא להקרין עשייה:) כשגור בפי המקומיים-יהיה בסדר:) אולי יש בזה משהו מנחם...
|
תוכן התגובה:
|