24/10/2012 23:27
|
אמא אחת
|
מאת:
|
ברח לי...
|
כותרת:
|
סוי יקרה, אני עוקבת אחרי השורות הכאובות שלך כבר הרבה זמן, ולא מצאתי מילות נחמה. המילים שכתבת היום צבטו לי בלב, וכמה שניסיתי לא יכולתי לעצור את הדמעות. גם אני אמא לשניים, עם רפרטואר מפואר של טיפולי פוריות ארוכים, מתישים ומייאשים. ובאיזה שהוא שלב החלטתי שדי. לא עוד. לא מסוגלת יותר. ומאז מנקרת בי המחשבה שוויתרתי, שהרמתי ידיים, שאולי זה לא היה לי מספיק חשוב. הרי נשים מתייסרות שנים בטיפולים כדי להגיע לאן שחלמו.
שנתיים חלפו מאז ההחלטה, ואני עדיין מתאבלת. עדיין מסבה את ראשי כשעוברת הריונית, עדיין כואבת עם כל תינוק חדש של חברה שמרימה בזרועותיי, ולא יכולה שלא לחשוב: "לא יהיה לי". ביום הולדת 40 עליתי לעליית הגג והוצאתי את כל השקיות הקטנטנות האלו. ארזתי את כל הצעצועים והספרים ומסרתי. החלטתי שמכאן ואילך אני חייבת להתחיל לקבל ולהשלים עם המציאות. כאמור, חלפו שנתיים מאז ולפעמים נדמה לי שלעולם לא אגיע לנקודה הזו. אני בטוחה שתמיד יחסר לי הילד שלא יהיה, תמיד אצר על כך שנשברתי ולא הצלחתי להגשים את החלום.
הלוואי שנמצא את הדרך לימים של שקט, שלווה ושמחה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|