ילדתי את בני, כשביתי הייתה בת 2.4. אחרי הלידה, בחדר הלידה, היתה אופוריה - ביתי קיבלה את התינוק החדש בחיבוקים ונשיקות - היו המון חיוכים והרגשנו את החום גודש את החדר. הנפילה הייתה למחרת. ביתי ובעלי שהו איתי במחלקת יולדות, בחדר פרטי, עם התינוק - כל המשפחה הקטנה שלי איתי בחדר, מעבירים את השבת. צהריים, ביתי כבר עייפה, רוצה להרדם איתי במיטה, ואני מניקה. בכי קורע לב שכזה לא שמעת מעודך. זה לא שלא רציתי להיות איתה, וזה לא שלא דיברתי על ליבה - זה פשוט שטכנית זה לא התאפשר. אחרי דקה אני כבר כמעט בכיתי בעצמי.
זה בעיניי מתמצת את הקושי בשבועות הראשונים: הבכור דורש את אותה תשומת לב שקיבל לפני לידת האח, לא מסוגל להבין את הצורך החדש של אימו ושל התינוק ואת נותרת עם קושי טכני (לא, אין לנו ארבע ידיים) שמלווה בקושי רגשי. בארבעת השבועות הראשונים, ביתי הייתה בבוקר אצל מטפלת ואחה"צ הייתי זקוקה לנוככות של מבוגר נוסף בבית. טכנית, לא עמדתי בדרישות שהגיעו משני הקטנטנים.
אממה, כל מה שתארתי מ-ש-ת-נ-ה. הקטנה למדה את השיגרה החדשה ואפילו באהבה. לאט לאט הגיעו משפטים כמו "אמא, הציצי הזה פנוי?" (ביתי רוצה סיבוב על הציצ הפנוי כשאני מניקה). או "אמא בשירותים, היא תיכף תבוא, מתוקי שלי" (ביתי מרגיעה את הקטן שמחכה לי על הריצפה בסלון).
אז קודם כל: צפירת הרגעה - זה חולף (כמו כל הדברים, לא?).
שנית, נסי להעזר בסבים, סבתות, דודים, בעל ?!?
והכי חשוב, לגלות הבנה לבכורה. המון סבלנות. גם כשהם כבר עולים על העצבים, וחזרת 10 פעמים על מילות ההסבר והנחמה, להתאפק, לא להרים קול, לחבק, ללטף (מגע, מאוד חשוב בעייני), ולהסביר בפעם ה-11.
ועוד דבר חשוב, לשתף את הבכורה בטיפול בתינוק (כל דבר קטן, להרים מוצץ, משחה בטוסיק ...). אה, וגם כמה שפחות מהמשפטים מסוג "אל תגע בו", "תפסיק ללכת לידו" ויותר מה- "איזה יופי, את ממש עוזרת לי" או "את יכולה להשגיח עליה כשאני בשירותים?"
מקווה שעודדתי ועזרתי. שיעבור בקלות.
|
תוכן התגובה:
|
