שעות מועטות של קורת רוח ונחת יש לו לאדם בחייו. רגעים הוא מנענע כאחוז תזזית את אצבעו הקטנה באזנו ונהנה מכך הנאה מרובה, רגעים שהוא מטיל את מימיו ואלו קודחים בקשת זהובה אל מי האסלה, ורגעים שבהם הוא שומט את מה שעשה את שלו ויכול ללכת אל אותם מים, ומאחל להם דרך צלחה אל הים הגדול. הפיכת חדר השירותים למרתף עינויים, היא בעיני מעשה שכדאי לוותר עליו ואפילו במחיר עצירות בת שבוע ימים.
פחדנית גדולה שכמוני, ייתכן שלא הייתי מחזיקה מעמד בהצעתי, וסוחטת את מעיי באכזריות עוד בטרם יעבור היום השלישי, אך איני מתיימרת לשמש דוגמא, על אחת כמה וכמה בנושא חשוב שכזה. אולם הנה אנסה לשטוח פה טיעון או שניים, לעמן מי שלא אבדה תקוותה. הלא לימדונו בקורס המבוא למשהו שיש ילדים (נזר הבריאות) שעושים פעם בשבוע, ויש כאלו שאינם מוותרים על פעמיים ביום. ולמה דווקא כאן לעשות פרינציפ לגוף? אתה התחייבת לי על ככה וככה, ואתה תספק את הסחורה, בטוב או בטחורים.
וכדי להוסיף דעת והרהור, מזכירה ענת פ. את תופעת חוסר ההתאמה בין מה שנכנס ומה שיוצא. אחותי, רבות הוטרדתי אף אני בעניין, עד כי ימים שלמים עברו עלי ב'ידיעה' שתם עידן המטבוליזם בממלכה המרוחקה הנדראת גופי, ופעולות האכילה אין בהן אלא הנאה (שמה טעמה, אם היא מהולה בדאגה כזו) ובשעשוע.
ארהיב ואומר עוד שהעיסוק בבעיית הייצוא הוא בעיני פניה האחרות של בעיית הייבוא לצורותיה: אורתורקסיה (עיסוק אובססיבי במזון בריאות), אנורקסיה ודימוי גוף, אכילה מטעמים של חסכים רגשיים ושאר תענוגות נוירוטיים שנפשנו מסתכסכת בהן מדעת ושלא. היכן מוצא עצמו עוד האדם קרוב אצל עצמו, מתמודד עם שאלת היותו גוף, אם לא בחדר הנוחיות?
הנה אפילו אני בבואי לרחוץ בנקיון כפי בדיון הזה כנראה מאוימת עד כדי כך שממקלדתי בוקעים קולות אישיות מפוצלת וארכאית, ואפילו פרויד כבר מידפק מכחכח שהוא כבר מזמן אמר שהאנאלי וההתעסקות בצרכים.
יש בבור השופכין הזה הרבה יותר ממה שהעין רואה, אך לא בטוח שכולנו רוצות לקפוץ פנימה, ואולי לגלות שמדובר באויר חם.
היה איזה ספר עידן-חדשי על שמה ('מה חלומות נראה'), והסבירו לטירון שזה מכבר הגיע, שהוא יכול להמשיך לאכול אם הוא נהנה, אך שלא יחשוב שיש מערכת עיכול שם בפנים, ושיהיו למעשיו אי-אלו תוצאות.
|
תוכן התגובה:
|
