חשבתי על זה שבאמת, בעולם העתיק הייתי יושבת בתקופה הזאת, של מעבר למצב של אם ושל מניקה, באוהל האדום עם נשים כמותי, ומחליפה חוויות ומדברת, ונעזרת ועוזרת, ובאמת בזמן הזה לא עושה כמעט שום דבר אחר. אז הפורום מהווה בשבילי בדיוק את זה- תקופת חניכה ומעבר עם הנשמות היקרות המצויות כאן והנשים המנוסות והחמות. נכון שכדאי להגביל את הפעילות בזמן, ובטח אסור שתבוא על חשבון התינוקת, אבל אם אני זקוקה לגלישה רצופה של שעות- אז זה מה שאעשה. ואכן- ישנו חלל שנפער עם ההסתגרות בבית ועם הלידה. אני רגילה להיות תמיד בחברת אנשים- לימודים, עבודה. במקומות כאלה אני פורחת. אף פעם לא חלמתי על זמן שבו אהיה רק עם עצמי, או על עבודה מהבית. יש לי כמה חברות, אבל הן רחוקות, ואין לנו קשר על בסיס יומיומי. גם אמא גרה רחוק(לא כל כך רחוק, אבל אני לא נוהגת- דבר שמחזק אצלי את תחושת הסגירות) אני מקווה שבהמשך יווצרו קשרים חדשים בסביבתי הקרובה. היום למשל אלך למפגש של לה לצ'ה בעיר, ובאוקטובר אתחיל ללכת למפגשי הקבוצה שסיפרתי עליה ברשל"צ-חגיגה של חיבור-קבוצת תינוקות ואמהות. מלבד זאת אני מקווה שההסתגלות בוא תבוא ועמה ההנאה מהאמהות. אז הבית קצת יחכה.וגם הבישולים. לרוב בעלי מפרגן, ולוקח ברוח טובה את הנרגנות שלי, או את הבכי. הוא גם יודע להחמיא , ולעודד, ולהכניס הומור ורוגע.וכשהוא נמצא הוא לוקח על עצמו חלק גדול מהטיפול וההחלפות והרחיצה. אני אומרת ברוב המקרים, כי לפעמים, ובלי לעשות זאת במודע- הנייד "התקלקל", והוא לא יכל לענות, או שבדרך הביתה הוא "קפץ" לחבר, ונשאר שם ובדיוק כשהתקשרתי הוא "בדיוק בדלת" ו"את צודקת", ואני מרגישה כאילו תפסתי אותו "על חם", מה שגורם לי להרגיש עוד יותר נאחס.. אני יודעת שהוא זקוק לחברים שלו גם כן,ולבריחה הקטנה מהיומיום, אבל עד שלא אגיע עם עצמי לשלווה והשלמה, ואמצא את המעגל שלי גם אני,אמשיך להרגיש נעלבת ובודדה. ובחזרה לפורום- תודה לכן בנות על התמיכה והעידוד וההומור והשירים, ועל שאתן נותנות גם לי לפעמים הזדמנות לעזור לכן.
|
תוכן התגובה:
|