הנה כמה דוגמאות:
מימים ימימה אנחנו הולכות לצרכניה במושב שלנו. יופי לנו ונחמד, קונים לחמניה, יוגורט... והיום, היא פשוט קטפה לה את אחד ממוצרי הפרה החדשים (לפחות עם בסקוויט, קצת פחות שוקולד). הסכמתי ואמרתי לה שנפתח את זה בבית, רציתי שנסיים את היוגורט. בלי לחשוב פעמיים הפעוטה פתחה את האריזה. וזו בהחלט לא אריזה קלה לפתיחה. או-קי. לכל ביקור בצרכניה יתלווה שוקולד, לפחו אחד. יופי.
שלשום, שבת, ביקור אצל סבא. ליה לא כל כך פתוחה איתו (רואה אותו פעם ב...) אז בלי לחשוב פעמיים " ליה רוצה שוקולד, בואי לסבא". מעבר לשליטתי לחלוטין. ככה הוא שואל אותי אם גם שוקו אני לא נותנת לה, אמרתי שזה לא בריא, הוא אמר שגם האויר של מדינת ישרא לא בריא. והכל מאהבה...
אתמול השארתי אותה עם אמא שלי בעבודה כמה דקות. כשהתקרבתי חזרה היתי עדה לרגע הזה: אמא שלי מאכילה אותה בפסטה. באה המזכירה ותוך כדי פתיחת המקרר שואלת את ליה "את רוצה שוקולד...". זה נגמרה הארוחה.
ואלו רק דוגמאות, עד כמה באופן פתאומי הדבר הזה השתלט על חיי. אני צריכה לבדוק מה יש לי עם זה, למה זה מפעיל אותי כל כך.
וכמו שאמרתי, זה לא רק שוקולד, גם ארטיק קרח, שיש בבית תמיד, כי אבא המכור הראשי.
יש גישה שאומרת - לתת מבלי להגביל. כדי שלא תיווצר השתוקקות, הרואיזציה שכזו למתוקים. אם תמיד יש ואפשר אז זה לא כזה משהו. זה נשאר יום יומי ומושג ולא מושא חלומותינו.
סאלוש, תודה חמודה. המתוקים ממש לא מגיעים ברעגי קושי, אבל אפשר למצוא קשר לדפוס הבלימה שנגזל ממנה. הבוקר, כשינקה, וכהרגלה בהחלפה מציצי אחד לשני היא תמיד מודיעה "עוד ציצי", אז הבוקר התפלק לה
"עוד ארטיק"... צחקנו עליה קצת!
ברצינות, זה לא משהו כל כך נורא, אבל בהחלט פתאומי ודרסטי, ומאוד שונה. עד לפני הגמילה מהציצי לא היתה בה שום התלהבות משוקולד. זה היה בשבילה כמו ענבים או כל דבר אחר. מוזר.
|
תוכן התגובה:
|
