מצטערת, חברות, אני חושבת שלא מדובר פה רק בשאלה של האם המטפלת היא רוצחת פוטנציאלית או אפילו סתם לא מי שהיא מתיימרת להיות. אני חושבת שיש כאן אלמנט רגשי חזק של כולנו, איך אנחנו משאירות את הדבר היקר לנו מכל בידי אדם זר לנו. זה קשה מאד, וזה מעורר חרדות, אבל יש כאן איזו הנחה סמויה בעייתית, והיא שאנחנו באמת יכולים לשלוט ולהגן לגמרי על הצאצאים שלנו. וזו אשליה. מהרגע שהם מגיעים לעולם אנחנו רק בתהליך מתקדם של היפרדות מהם, וזה כואב, אבל נכון. תחשבו רגע על עצמכן בילדות, מה ההורים שלכם ידעו וחשבו עליכם ומה אתן הרגשתם וידעתם על עצמכם. הפער כמעט בלתי נסבל.
ולגבי המטפלת, אני לא אומרת שלא צריך לבדוק, לקבל המלצות, להגיע לביקורי פתע וכו', אבל לא צריך להיסחף. מה שקורה הוא שגם המטפלת מאד בלחץ ורוצה להוכיח את עצמה, היא רוצה שהתינוק יהיה מאושר, ויודעת אתן בוחנות אותה, זוה מעצם טיבו מצב לא טבעי, ומצבים לא טבעיים גורמים לנו להתנהג בצורה מאולצת, ומכאן לדעתי התחושה שאולי הדברים הם לא כפי שהם נראים. נסי לקנות את אמונה של המטפלת דווקא בדרך ההפוכה, הלתעניין בה ובמשפחתה, לגלות אכפתיות כלפי מה שקורה לה, אפילו לצ'פר במשהו את הילדים של המטפלת או אותה עצמה, אם זה מתאים. אני מאמינה שקל יותר להגיע ללב של אנשים באמצעות דברים חיוביים, ואם אנחנו חשדניים ומפגינים גישה שלילית זה רק יוליד גישה כזו חזרה. אני מכירה המון סיפורים על מטפלות שנקשרות לילדם כאילו היו בני משפחה והקשר נמשך גם מעבר לתקופת העבודה, וזה מפני שמי שבוחרת לעבוד בזה היא לרוב מישהיא שאוהבת ילדים ומפגינה רגשות וחום (טוב, לא כולן...).
ועוד דבר, אני חושבת שלפעמים נכון שלילד לא יהיה קשר יחיד אל העולם ומבוגר יחיד סביבו. כך הוא לומד כבר בגיל צעיר על שונות בין בני אדם, ובכל אחד מהמבוגרים ההלו הוא מרוויח משהו אחר וחדש.
|
תוכן התגובה:
|
