כמה דברים - כמובן ששמתי לב להבדל בגילאים בין שתי בנותינו, אך בתוך הסיפור ישנו גם שיר, בן שנתיים וארבעה חודשים, שנגמל מהבקבוק, ואולי תכלי לשאוב השראה ממה שאפשר לעשות עם בני השנתיים פלוס-מינוס האלה. אני מצטרפת לדרך שהציעה אסנת. כך עשינו גם עם פז, הגדולה. ואני מבינה שכך אתם עושים. אז יש פה שני דברים - הראשון, חשש מהבאות. מאיך נתמודד עם הצורך, שיבוא יום בהיר אחד לעשות החלטה אמיצה וללכת על זה. ולכן את כל כך מנסה להתמודד כבר עכשיו ולתכנן. והשני - עניין האמונה ביכולת של הילד שלנו לעשות מהלך דרמטי, מבחינתו, ושעוד שיהיה בטיימינג ובדרך הנכונה שהרך הזה שלנו לא יפגע. כמתכננת כפייתית, אני דווקא מחזקת אותך - ללמוד, להתכונן, להריץ תסריטים שיהוו חזרה גנרלית לקראת הרגע המכריע ויעלו על פני השטח תרחשים אפשריים. אך מצד שני - גם לקפוץ למים ולהסתער על המשימה לפי צווי הלב, זה גם עובד, ועם פחות יסורים בדרך עד כה. את רוב הגמילות שלנו עם פז דחינו כי אני חששתי שזה עוד לא מתאים לה, שהיא קטנה מדי, זקוקה מדי וכד'. וכמעט תמיד "זכיתי" אח"כ למבט הזה ממנה, שאומר - "אמא, עכשיו נזכרת??! אפשר היה כבר מזמן!!". ואז הבנתי שאני מגוננת מדי, ושזה בסדר לאתגר אותה גם בתחום הזה, אם אני בטוחה שהיא מוכנה... אוף. יצא מבולבל משהו. סליחה. העייפות תהומית והעיניים שורפות. שיהיה לכם בקלות ובטוב, מתי שיהיה ומה שיהיה. יסמין
|
תוכן התגובה:
|