|
11/10/2001 22:20
|
מיכל ג.
|
מאת:
|
|
מצטרפת לחגיגה, ברשותכן
|
כותרת:
|
לדעתי- אם אני מרגישה שאני לא רוצה לתת את התינוק שלי לאף אחד זו הרגשה חזקה ובריאה. רק אחרי שאני מקבלת אותה ככזו אני יכולה לבחור אם לתת אותו לטיפולה של החמות או לאמא וכו' או לעמוד על דעתי. ובלי להתבלבל, פשוט לעשות מה שהתחושות שלי כאמא אומרות לי לעשות. וכן, יש דבר כזה, תחושות חזקות של אמא, בטח שבהתחלה. מנסיוני,בפעמים בהן אני בוטחת בעצמי וברצוני, אני פחות מתעצבנת כשרוצים ממני משהו אחר. אני פשוט מסרבת בתוקף. וכל זה נאמר אחרי חודשים של בלבול, עצבים, תסכול ומה שתרצו בדיוק באותו עניין כואב... פשוט כל הזמן הייתי בטוחה שאולי היא צודקת ואני טועה, שאולי אני פנטית או מגזימה או לא משתפת פעולה או לא יודעת מה, בעוד שבסך הכל הייתי אמא "נורמלית" שמרגישה צורך לטפל בבן שלה.
ודבר שני- אלו תחושות שמשתנות עם הזמן. ככל שהבן שלי גדל מתאים לי יותר לקבל עזרה. זה מתקדם לאט כמו צב, ולאט לאט הגענו ל..כמה שעות...בגיל שנתיים (המון, לא?). אני חושבת, שככל שהוא גדל אני מרגישה פחות צורך להיות אחראית לכל דבר, ויותר נוח לי גם כשמישהו אחר מטפל בו לידי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|