|
29/2/2004 11:04
|
ורד
|
מאת:
|
|
תמי, ברור שיש הבדל בין שני המקרים
|
כותרת:
|
אבל אני בכל זאת מתעקשת שיש גם דימיון. והוא בזה ש"רחמים" (בניגוד לאימפתיה) לא עוזרים. הם רק מעוררי התנגדות. אהבתי מה שנורית כתבה, על רשימת ההישגים שיש לכל אחת. החיים שלנו מורכבים מאוד, והגדרתנו העצמית לא מסתכמת ב"נשואה" או "אימא". יש משהו נורא מתנשא ברחמים, משהו לא סבלני, משהו שמקבע את הנורמטיבי ואת הסטיה, משהו פטרוני ומעצבן, שלדעתי גם לא עוזר לאף אחד. בטח כשהוא מלווה בשתיקה.
וחוץ מזה, שוב בהשאלה, יש לי חברה טובה שמתגרשת בימים אלו. בכל פעם שהיא באה אלינו בנהז"ש התלונן שאני לא נחמדה אליו. קשוחה כזאת. זה לא היה מודע, סתם לא נמרחתי עליו כי זה הרגיש לי לא נעים לתקוע לה את זה בפרצוף. אחרי שהוא העיר לי סיפרתי את זה לאותה חברה שאמרה לי: יא מפגרת, אני רוצה לראות זוגות נמרחים אחד על השני, הידיעה שזה קיים ואפשרי היא דווקא מעודדת.
אני הרגשתי שלחצתי על הברקס ברגע האחרון. לפני שכל אחת מאיתנו הייתי מתקבעת לה במשבצת משלה. אני בזו הזוגית והמשפחתית והיא בזו של האימא החד הורית. נו באמת, יש בנו כל-כך הרבה יותר מזה. לא?
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|