תודה לכולכן. ארז כבר בן שלוש וחצי. ובזמן האחרון בפעם הראשונה מאז נולד- אני מרגישה ככה. האמת היא שמעולם לא חשבתי על זה, חוסר סבלנות, עייפות החומר, תשישיות הנפש... הכל נראה לי "אצל אחרים". כי היה לי טוב. חשבתי, איך לומר, אם להודות על האמת? כן, חשבתי שאני מעל לזה. ואני מתפכחת, וזה כואב, בצד השיעור שזה מלמד אותי על מידת הצניעות. שלוש וחצי שנים, מעולם לא הרמתי יד, לא הרגשתי שנמאס לי, לא רציתי "פוס", (והייתי הכי טובה בלא לשפוט אמהות שכן...כל עוד לא חשבתי שגם אני ממש כמו כולם). אז זהו, אני נורמלית, תסביך הפרפקציוניזם מכה שנית. מתי זה יעבור לי? למי שהעירה על פתיחת הודעה נפרדת, את כנראה צודקת אבל בתור חדשה-ישנה כאן אני עדיין בצעדים מהססים. אז תודה על ההתייחסות. ולורד של שחר, כן, אורזית לשעבר. והשם החדש מעיד כאלף עדים, שאני הופכת למשהו שהוא מעט יותר מהשתקפות פרי בטנה. עד לא מזמן הסתפקתי בזה והרגשתי הכי מאושרת ומבורכת בעולם. עכשיו העייפות תופסת את מקומה.
|
תוכן התגובה:
|