תודה, תודה על הדאגה לשלומי. בבוקר יותר נסבל, אחר הצהריים ובערב פחות. לא, אני ממש לא גנובה, כלומר ממש לא גזעית, להפך, פחדנית עם תעודות. וההיריון של הדובונת היה כמו שסיפרתי לא מן הקלים. אבל דווקא אחרי סיוט כזה ברגע שהתחילו סימני לידה ברורים הרגשתי הקלה ואומץ שאינו אופייני לי. תכננו, בשל הפחדנות הנודעת, להיעזר בג'וני כדולה (כמה מאות דולרים טובות דרך אגב, ואנחנו די תפרנים), וכשהתייעצתי אתה בטלפון על ירידת המים היא עדיין חשבה שאני אמורה לקרוא לה מתישהו ("רק לא באמצע ליל הסדר" - כך אמרה כי ידעה שילדיה לא יסלחו לה). אבל כשזה התחיל פתאום נהייתי גיבורה - נתחיל בבחילה שנעלמה בין רגע, איזה כיף, אני מעדיפה צירים! ולא רציתי פתאום את ג'וני וגם לא אף אחד אחר חוץ מבעלי והמיילדות התורניות של בית החולים. את ליל הסדר עשיתי בבית החולים (מרוכז לכל המחלקות) הרבה שעות אחרי הלידה, אך כמובן מישהי אחרת קיבלה צירים כואבים ביותר בדיוק בזמן הקידוש וג'וני לא נשארה עד לבציעת מצה ואכן רבה עם בני ביתה. ומי ש"נדפק" בגללי היו הוריי המאמצים שלא הזמינו איש מלבדנו מחשש תחילת הלידה באמצע החג ושלא יהיה נעים, ובסוף נשראו לבדם. כפרת עוונותיהם.
|
תוכן התגובה:
|