כי כשגדלתי קצת התחלתי לחשוב כך על אמא שלי - שהיא בסדר, היא תספוג הכל, ואני אשפוך. היה תהייה בסדר. עד שהגיע היום שבו לא היה בסדר. שפכתי, וראיתי בעיניים שלה את ההתכווצות. זה היה מתישהו בשלהי גיל ההתבגרות (שהיה ארוך וקשה לכל הצדדים). הבנתי שהגזמתי. מאז הייתי הרבה יותר זהירה. אבל לצערי גם ידעתי לנצל את זה לצרכיי - כשהרגשתי צורך בלתי נמנע לפגוע, כבר ידעתי איך עושים את זה. וזה דווקא לא עבר!
אז את ממש צודקת. הכי טוב להגיד את זה. אני חושבת, בדיעבד, שאם אמא שלי לא היתה סלע, צוק, נותנת לנו להכות, אלא היתה מודה ואומרת 'אני לא יכולה' או 'לא רוצה', היינו מתייחסים אחרת. מה גם שהיא היתה נראית פתאום הרבה יותר אנושית - מה שלקח לי הרבה זמן להפנים. אמא שלי, הכי חזקה בעולם, מה לא?
נועה
|
תוכן התגובה:
|