הרי פחות או יותר באותו הזמן איבדת את המצלמה וקרה גם האסון ברוסיה, העצב שהשקעת באיבוד המצלמה הרי מתגמד (וחלילה אני לא מזלזלת בערך הכספי והרגשי של המצלמה) לעומת העצב שם... ההלם... החיים המשתנים בשנייה ... המצב הזה נותן לנו את האפשרות להעריך את החיים שלנו (אע"פ שפה במדינה לפעמים הם לא משהו בכלל ובכל זאת...) לנסות ולהנות מכל יום, להיות טובים יותר, להעריך את הדברים הקטנים כמו לקום בבוקר...
אבא שלי פתאם בימים האחרונים לקראת גיל 60 נתפס אצלו משפט חדש (עבורו) "חייה היום ותהנה כי מי יודע מה יהיה מחר" נראה לי שהוא שילב כמה משפטים ביחד לא? אני מאז ומתמיד משתדלת לחיות ככה , להנות כמה שיותר, לחיות, לעשות דברים ללב ולנפש ...
לפעמים אני מעדיפה לא לשמוע חדשות (כמו שאתם "לא שמעתם" את הפיגוע בבאר שבע) בכדי לא להעמיס על הלב, על הרגש, הרי גם ככה אנחנו יודעים אם נרצה ואם לא מה קורה בעולם ופה בארץ ואת המקום של זה בלב זה תפס כבר, אולי המילה "לא לשמוע" לא נכונה כאן , אולי המילה... להפנים, לקלוט...
גם אני מעופפת מותק... איבדתי לפני כמה שנים את כל הפילמים (ככה כותבים ת זה?) שצילמתי בטיול ארוךךךך שלי ושל האיש, כל התמונות, כל המזכרות ... נעלמו... אני זוכרת שהוא ניחם אותי (ואת עצמו) ואמר לי שאני אסתכל על הצד החיובי ולפחות לא איבדתי את המצלמה... (-:
אל תשפטי את עצמך בחומרה- דברים קורים! דברים הולכים לאיבוד ומגיעים במקומם דברים אחרים, אני מודעת לעפיפונות שלי ומשתדלת (עם השנים למדתי אותי) לזכור את החולשות שלי הללו, קושרת עלי מצלמות, בודקת פק"ל משקפיים-תיק-סיגריות-מפתחות לפני כל יציאה מהבית או ממקומות אחרים כי יש לי נטייה תמיד לחזור לקחת את מה ששכחתי וזה די מתסכל עכשיו עם ילדה על יד אחת... עכשיו דרך אגב נעלם לי הקייס של המוזיקה האהובה עלי, אבל לא נדבר על זה כי זה ממש נושא רגיש.
אההה ו ... לא הייתי מחכה שיגידו משהו טוב בחדשות, הדברים הטובים נמצאים בינינו, נמצאים סביבנו, מסתתרים להם אנשים טובים בכל מקום, צריך רק להתכוונן למקומות הללו...
אין לי מושג אילו תשובות ציפית לקבל להודעה שלך אבל אחרי שקראתי אותה כתבתי את אשר על ליבי בבלאגן כמובן...
ברוכה הבאה לארץ... (את כאן לא?)
ורד
|
תוכן התגובה:
|