אז ככה. האמת היא שההורים שלי מאוד עוזרים לי עם כל שלושת הילדים שלי. לפחות פעם בשבוע בממוצע הם שומרים על חלק או על כולם לטובת איזה עניין שיש לי. העניין הוא שאף פעם הם לא מציעים לי עזרה, תמיד אני צריכה לבקש. כמה קשה לי הם יודעים היות ויש לי שלושה - בני חמש וחצי ומטה, והם עצמם קורסים אחרי שעתיים עם שלושתם. המצב עכשיו הוא שבעלי במילואים ואני צריכה להעביר ארבעה ימי חג -לבד- . לגמרי לבד. זה מעבר לעוד כמה ימי חול שאני לבד. טלפון אחד לא היה לי בחג הזה אפילו לא לשמוע איך אני מסתדרת. אז שוב, עזרה יש כשאני מבקשת. אבל התחושה של הבדידות הזאת, שלאף אחד לא ממש אכפת, כאילו הם חוששים להציע כי ברור שאעזר בהם והם מעדיפים פשוט לנוח.
אותה ההרגשה חוזרת על עצמה גם כל ארוחה משפחתית כשהחצי שלי לא נמצא. כאילו לאף אחד לא אכפת מה עובר עליי. כל אחד תקוע מול הצלחת של עצמו. אם הייתי מבקשת, היו עוזרים (אולי בתוספת של פרצוף קטן), אבל הייתי רוצה שפעם אחת בערב חג, יהיה להם אכפת ממה ארגיש אם שוב אשאר לאכול אחרי כולם.
אני רק רוצה להוסיף שכבר אמרתי להם כמה פעמים, כולל סצנה אחת שעשיתי בעבר מתוך כעס על זה שאף אחד לא מוכן לעזור מיוזמתו. ככה שהם יודעים. האחים שלי אולי לא יודעים כמה זה קשה, אבל הם בהחלט יודעים מה אני צריכה מהם. וההורים שלי? נראה לי שהם חושבים שאני מפונקת. להם לא היה מי שיעזור עם הילדים (לא גרו ליד ההורים), וגם ככה הם מרגישים שהם עוזרים לי מעל ומעבר (פעם בשבוע בממוצע כמו שאמרתי). אני פשוט מרגישה שזהו, נגמר לי הסוס, והמוצא היחידי הוא להימנע מארוחות ערב משפחתיות כשהחצי שלי לא נמצא. בין כה וכה אני יוצאת כל ארוחה כזאת מתוסכלת וכעוסה. אז למה לי?
נורא אשמח לעוד תגובות הערות והארות...
|
תוכן התגובה:
|