לא אשכח איך כשהייתי סטודנטית בת עשרים ושתיים בא לבקר אותי אבי מאותו המקום המתבולל, אדם שערכיו באמת לא מושתתים על שמץ יהדות מסורתית, אבל לפי מראהו קשה לטעות בנוגע למוצאו... בא בחול המועד פסח. הוא הגיע דרך קפריסין, פגשתי אותו בנמל חיפה, והתיישבנו ברכבת. אבי היה רעב והכריז בגאווה שעוד נותרה לו צידה הגונה מן הדרך, והוציא מתרמילו בגט ממולא במשהו. לא אמרתי לו דבר ולא עשיתי פרצוף. "למה מי אני". הוא נגס והתחיל ללעוס, והביט סביבו כדרך התיירים שהכול מעניין אותם במקום חדש. אחרי כמה נגיסות הבין שמשהו אינו כשורה, אף על פי שאיש לא אמר דבר, וגם לא עשה פרצוף זועף, פשוט האנשים נראו קצת המומים. אבא הכניס את הבגט ושאל אותי אם יש לי משהו אחר לאכול. נתתי לו בננות מן הקיבוץ שלנתי בו כדי להיות קרובה לנמל, והוא גמר את הכול. אכן היה רעב. אחרי כמה ימים שאלתי אותו אם הוא מתגעגע ללחם. ידעתי שלפי החינוך שקיבל (והעביר לי) ארוחה בלי לחם אינה ארוחה. הוא אמר שבהחלט כן, אבל הוא מבין שכאן לא מקובל לאכול לחם בשבוע הזה, לכן הוא יתאפק עוד יומיים. למותר לציין שבצאת החג הוא ביקש ממני לקחת את אופניי ולדהור למאפייה. לחץ חברתי, אלא מה...
|
תוכן התגובה:
|