"הלשינו" לי שיש דיון שווה, אז באתי... אני מעתיקה לפה דברים שכתבתי "במקום אחר".
השלום מתחיל בתוכנו, קלישאה, אבל נכונה מאוד.
רק לפני שנה בערך הבנתי שאין לי מה להאשים את הורי ב"איך שיצאתי", ואני אסביר: מגיע שלב בחייו של כל אדם, שהוא צריך לקחת אחריות על חייו ועל עצמו, להפסיק לחפש אשמים ולהתחיל לחיות את חייו בצורה הטובה ביותר עבורו. אני חלילה לא מבטלת את השאלות, ההתחבטויות והייסורים, חלילה, מה שאני מנסה להגיד זה, שצריך להיפרד לשלום, פרידה פנימית אני מתכוונת. אני יכולה להגיד, שהוקל לי עד מאוד ברגע שעשיתי את הפרידה הזאת, אני לא שלוחה של אימי, אני יצור נפרד ומלא בזכות עצמי, אני לא צריכה את האישורים שלה כדי לדעת מה אני שווה.ואז, אחרי עבודה לא קטנה על עצמי, החלטתי להיפרד ממנה, לא לקחת לעצמי דברים שהם לגמרי שלה. והיום אני מבינה באיזה מקום טוב אני עם ההורים שלי, איך אני בתור בן-אדם מבוגר, עברתי תהליכים, הגעתי להבנות לגביהם, אני מכבדת ומקבלת אותם כפי שהם, לא מנסה לשנות, רק לקבל ולהכיל, כן – כמו שמכילים את הילד שלך ואת הילד שבך... הבנתי שרק בגלל שעשיתי את ההפרדה ביני לבינם, הבנתי עד הסוף שאנחנו ישויות נפרדות, רק אז הצלחתי לקבל, ככה פשוט לקבל. בלי ביקורת, בלי להטיח האשמות, אני אישה שלמה ומסופקת, וסביר להניח שהרבה בזכותם וכמובן בזכות העבודה הלא קלה שעשיתי... זה לא מרגיש לי נכון לבוא אליהם בטענות, להתחשבן, זה יקדם אותי? אני בספק גדול מאוד.
ורותי יקירתי, אהבתי שלוחה לך החוויות שלי שונות, פחות כואבות ומייסרות, לא יודעת איך עושים את הפרידה שאני מדברת עליה עם כאלה משקעים. מקווה שתמצאי את הדרך שלך את בליבי
אסנת
|
תוכן התגובה:
|