שגם חשתי כך תקופה ארוכה. גם אותי מלווים קשיים וחסכים מהילדות. בדרים שנהייתי מודעת אליהם באמת רק אחרי לידת ביתי... מה שעזר לי לצאת משם, היתה הבנה עמוקה שלפניי אישה קטנה, חברה קטנה, שיכולה לא רק להעביד עליי, אלא גם להקל. ואז, מאיזשהו מקום מתוכי, התחלתי לספר לה על הקשיים שלי. כשרציתי לכעוס עליה, סיפרתי לה: אני עכשיו עצובה, ואת לא מקילה עליי! תביני, לאימא עכשיו קצת קשה. ממש שיתפתי אותה בכל מה שעבר עליי, וניסיתי לבנות תקשורת מילולית. וכמה התפלאתי, כשילדה בת פחות משנה, פתאום החלה התבונן עליי ולהאזין, כאלו הבינה. ופתאום היתה מפסיקה לבקות, כששמעה את קולה העצוב והשקט של אימה מגלה לה עמוקות. התגלית שלי סייעה לי עם הזמן לרכוש חברת נפש, ובאיזשהו מקום גם פתרון מסויים לחסכיי. היום, בת 3.5, אנחנו מדברות כמו חברות נפש. וכשאני כועסת אני כבר לא מרימה קול או יד, אני מסבירה לה, אפילו בבכי, שזה מה שאני הייתי רוצה לעשות, והיא עונה לי: לא אימא, אני אהיה טובה, בואי תגידי לי מה רצית שאני אעשה? מקווה שעזרתי
|
תוכן התגובה:
|