יקירתי, אל תקטרי, מתפקידך גם לקרוא ולא רק לכתוב! כי באמת מה את חייבת? קודם כל את לא חייבת להזדהות, שהרי ברור לך מלכתחילה שאינך פותחת בדיאלוג אלא במשו אחר. לגבי טיבם של ילדים, לא יודעת מה טיבם של ילדיך, אבל בכנות מכירה כמה ילדים שלא מתנהלים כמו מקס ומוריס (אם זה המצב אצלך קבלי את תנחומי מראש ובדיעבד), נשבעת לך,הם יושבים בנחת פותחים פה גדול של אריה ולא מנסים לתפעל את הכיסא או לעצב מחדש את מסך באמצעות ציפורן. ואכן, עצוב, אבל חלק לא מבוטל בהתנהגות כזו של ילדים נעוץ בהתנהגות דומה של "הכל מגיע לי" של הוריהם והעדר גבולות נורמטיבים (לפחות לתפיסתי). אני חושבת שאת מפספת בגדול ואולי יש לך בכל זאת דבר או שניים ללמוד מ"מאחורי המקדח" (ואולי זה פשוט גדול עליך???). אני מקווה שתקבלי את דברי כביקורת בונה ולא תעני לי ממקום רגשי (לא שאני יודעת מה את נוטה לעשות עם סימן הזיהוי הלא מאוד מובהק שלך).
ותיתי, באמת בפעם הבאה במאחורי המקדח, אני מבקשת שתלמדי אותי איך מתקנים חורים בבית (מסטיק? גבס? שעווה? או אולי דאס?), איך מיישרים שיניים סוררות (עם חגורה? באמצעות פתיחת דלת מהירה על פרצופו של המועמד ליישור?), איך משככים כאב (טפטוף אלכוהול על החור הפעור? פיזור סחוג?) כדי לחסוך ביקור או שניים במרפאה שבה יש לי מניה, את יודעת רחוק לי, קשה לי וגם עולה המון כייסף, ככה אצליח להפיק משהו חוץ מחיוך מהמדור שלך... (שאגב בעיני הוא ממש בסדר ומעלה, אם תהית)
|
תוכן התגובה:
|