תיארת משהו שהיה לנו, ואז כשהיינו מספיק מוכנים לזה נפשית התחלנו להכין אותו שבקרוב הוא הולך לישון לבד. תיארנו לו את הטקס הצפוי לו - סיפור במיטה ואח"כ דיסק, כשאמא לא שוכבת לידו. ביום שזה קרה חזרתי על זה מספר פעמים, שזה מה שהולך לקרות בערב. בצהרים הלכנו לחנות וקנינו לו דובי לכבוד הארוע, תוך שאני מסבירה לו שהדובי יישן איתו במיטה במקום אמא.
כמובן שהוא שיתף פעולה נפלא עד לרגע שבו לא שכבתי לידו כמצופה, ואז היה הרבה בכי וכעס. בהתחלה הייתי יושבת לידו וכשהוא ממש בכה הייתי אומרת לו שאני לוקחת אותו שירגע ואח"כ הוא חוזר למיטה. הייתי לוקחת אותו לידיים בכסא ואחרי שהיה נרגע - מחזירה שוב. אח"כ הוא התרגל שאני יושבת בכסא ליד קצה המיטה (של הרגליים) בזמן הזה הייתי קוראת ולומדת כך שלא הפריע לי להשאר איתו עד שירדם. אז התחלתי לצאת יותר ויותר, תוך שהוא קורא לי אני באה, יושבת לידו קצת, יוצאת שוב וכו'. כל התהליך לקח 3-4 חודשים כשהיום הוא כבר לבד במיטה, מדי פעם קורא לי, והמדהים, הוא כבר לא נרדם ב-10-10:30, אלא ב 9:15-9:30 (הולך לישון בערך ב-8:45-9:00).
מה שכן, חשובה נחישות, זאת שבאה מתוך תחושת היאוש שלך מהמצב, שאת לא רוצה את זה יותר, כי צפוי בכי ורק נחישות מלאה תעזור לך לא להשבר מולו.
|
תוכן התגובה:
|
