את יודעת כמה פעמים הייתי פה? אולי שלושים. אולי יותר. אני כל כך איתך וכל כך כואבת ודואגת ומתפללת. מאז שנודע לי כאן, ואני ,הרי לא מכירה אותך אישית, מבחינתי, הפורום הזה נעשה הפוגות בין ההודעות שלך, הכאב של גילי ועוד מספר מצומצם של דברים. לכתוב לך שאני מתפללת? אוי, כ-מה שאני מתפללת!
פעם עבדתי בבית חולים, עם ילדים, וכשנולד בכורי, עזבתי, כי לא היו לי כלים להתמודד. לא היה לי כוח להכיל. ראיתי ומכירה את המקום הנורא הזה. כל הכיאוס, הזה,יש אותך! ואת אסף ואת המשפחה ואותך ואת הכעס הנורא והצודק, ואת רגשות האשם ולמה????? למה???? למה????
ואני רואה אותך, כמה שאת חזקה, ואיך שיש לך את החוכמה לשאוב את הכוח מאיתנו. בבקשה זכרי שהכוח הזה אינו מוגבל. לא יגמרו לנו המילים והמעשים, אנו לא נוותר, אנו תמיד כאן! ותבואי הנה, ותרפי לשניה, ותקחי אויר (כתבת כמה פעמים שאין לך. כל כך מכירה את התחושה מבית החולים) אנחנו נחזיק אותך ונחבק אותך ונתפלל ונעזור!!רק עוד קצת! שיהיה טוב.
|
תוכן התגובה:
|