אני קוראת את הדיון על חשיבות ההנקה, על הדעות לכן ולכן וליבי נצבט. שימו לב בנות יקרות - לא כל אחת יכולה להניק. שבני נולד חשבתי שאניק אותו עד גיל שנה, כל כך חיכיתי לרגע, חלמתי עליו בלילות, אני ובני הקטן מחוברים בקשר האולטימטיבי. אבל מה לעשות, שלמציאות היו רעיונות אחרים. בני נולד עם בעית גסטרו, שלא אובחנה במשך כשלושה חודשים, הנקתי אותו מלא והאומלל צרח ובכה שעות (זה היה כאילו אני מאכילה אותו בחומצה, וזו לא הגזמה) לבסוף אחרי מסכת יסורים לא מבוטלת אובחנה הבעיה והוא התחיל לקבל אוכל מיוחד ובזה נגמרה ההנקה שלי. בכיתי ימים ולילות, על אובדן החוויה, על אובדן הקשר האולטימטיבי, כאב לי כל כך. אחרי זמן מה, החלטתי שבמקום ל"התאבל" אנסה להפוך את חווית הבקבוק למשהו הכי דומה להנקה שאפשר, אני מאכילה אותו (כן, במים עם תמיסה עכורה ודלוחה...) בלי חולצה, הוא קרוב לגופי, אנחנו בקשר עין כל ההאכלה ואני מרגישה הכי קרובה אליו שאפשר. זהו בנות יקרות, לפעמים צריך לגלות קצת רגישות, לא כל אמא שלא מניקה היא אמא סוג ב'!! אמא (שהוציאה החוצה את המועקה) וכמו שיגור אומר - אושר!
|
תוכן התגובה:
|