אני בבית לא מאפשרת "מצב רביצה", בצהרון אני מוותרת - הוא בוחר מה לעשות בזמן שעומד לרשותו שם.
אם אני לא רוצה שירבוץ - אני רושמת לחוג - ולא רק לצהרון.
אפשרות אחרת היא להיות שם עבורו בבית ובמקום טלויזיה לארגן לו "פעילות" איתך (בהנחה שאת בבית) כגון ציור בצבעי מים, טפטופי נרות, הקראת סיפורים, משחק משותף וכו'.
מעבר לזה - ילד צריך גם את "המנוחה" כל היום הוא היה פעיל למד / עבד / רץ אי אפשר להמשיך ולהכיל את העולם שסובב אותו בלי הפוגה כלשהי. יש כאלה שהטלויזיה עושה להם "אורור" כזה ויש אחרים שצריכים ממש מנוחה מאוזנת במיטה...
אגב, סדר היום בימים בהם אני מגיעה מוקדם (או לא יוצאת לעבודה כי מי מילדי חולה) ולא נזקקת לצהרון שונה מהותית - אוכלים א.צהריים יחד (או מכינים תוך כדי הכנת ש"ב) אח"כ אני עולה לנוח והוא מקבל חצי שעת טלויזיה (באחריותו לכבות אחרי X תכניות קבועות מראש). אחרי התכניות אני והגמד משחקים יחד / קוראים ספר / מציירים / הולכים לספריה יחד עם גולי.
אני לא מצפה שמה שאני לא עושה, יעשו אחרים. לצורך הדיון - אם אני לא מצליחה לנתק אותו מהטלויזיה לא הייתי דורשת מהצהרון לעשות זאת (ולמרות שאני מגבילה בבית - בצהרון אני לא, במקום אני שולחת לחוג ש"קוטע" את הזמן טלויזיה, ולמרות הכל הילד לא "מכור" ומעדיף לשחק בחצר / במשחקי קופסא על פני רביצה זומביטית מול המסך). הצהרון מבחינתי הוא פשרה. הכי הייתי שמחה לקבל כל יום בצהריים את הילד שלי הביתה (וזה בלתי אפשרי...) ולכן אהיה מוכנה לקבל אוכל פחות טוב (אבל לא קטסטרופה), קצת יותר ממתקים (בבית מקבלים משו קצוב לגמרי ורק אחרי ארוחה בצהרון יש "קינוח" עוגיות ללא הגבלה ואני לא מתערבת), טלויזיה זמינה (בבית מוגבל לחצי שעה ליום), מחשב (בבית לא נוגע כמעט בכלל במחשב וגם אז בפיקוח של מבוגר).
אני לא רואה את הצהרון כ"מחנך" אלא כמשו הכרחי לתפקוד הביתי שלנו. זה לא האופטימום, אבל זה בהחלט סביר - הילד חוזר מבסוט בריא ושלם (וכן שומר על החוקי של הבית באופן חלקי למרות שהאפשרויות היותר אטרקטיביות בצהרון...)
|
תוכן התגובה:
|
