|
13/1/2009 11:15
|
רונה
|
מאת:
|
|
מאמוש אני אהבת אותך ומזדהה איתך מאוד. יגור, לדעתי זה בגלל שאתה גבר:-)
|
כותרת:
|
באמת, ולא בקטע שובניסטי. אני מאוד מבינה את ההודעה שמאמוש פתחה כי כשאני ראיתי את עומר עם החתך בגבה בגיל שנה ורצתי למיון כל הגוף שלי רעד בכיתי ודמעתי והרגשתי אשמה אפילו שהוא הי עם המטפלת. כמות הדם במצח היא הרבה פחות גדולה מפצע בפה ואתה יודע את זה... אז בטח שהפצע נראה מזעזע ביום הראשון. המטפלת שלי היתה בשוק מזה שאני בוכה ולא ידעה את מי לנחם - אותי או את עומר.
אז התקשרתי לאיש כשיצאנו מהמיון שעה אחרי והוא היה בשוק ושאל איך עומר מרגיש ואמרתי לו שהכל בסדר עכשיו והוא נרגע וזהו. הוא המשיך הלאה. אני יומיים מסתובבת עם כאב לב ובטן ולו זה עבר אחרי 5 דקות.אתה יודע מה - 10 דקות. אתה כרופא בטח יודע לקרוא בין המשפטים הדאגנים על גבול היסטריים של חלק מהאימהות לקחת את העובדות ולהגיע למסקנה. אנחנו האימהות רואות הכל דרך מסך של דמעות וכאב לב גדול על כאב שיש לילדינו.
אני עדיין חושבת שהייתי רצה למיון במקום מאמוש וזה אולי כי אני רק בילד השני...אבל יצא שהיא פעלה כשורה ואני כנראה הייתי חוזרת הביתה מהמיון וכותבת... רצתי נלחצתי אבל הרופא הרגיע אותי.
בכלל, ברור שבפספקטיבה של יומיים אחרי הכל נראה פחות גרוע, החרדה נרגעת, ההיסטריה דועכת ואז אנחנו יכולות לראות את מה שהדמעות הסתירו - שהשד לא נורא כל כך. אז מה החטא הגדול? למה את כועס? אולי כי אתה בדרום רואה חיילים נפצעים ופתאום מגלה שזו רק שריטה לתינוק רך ומוגן ואתה שם בשיט שלך דאגת כל כך ובסוף מתברר שזה לשווא? בעיני זה הופך אותך לרופא מדהים.אבל עדיין... אתה קודם כל גבר. רונה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|