|
6/7/2009 20:41
|
מאמוש
|
מאת:
|
|
רונהל'ה מותק, הנה מה שרציתי לכתוב מאמש
|
כותרת:
|
יקירה שלי, קיוויתי בשבילך להודעה ורודה, בדיוק כפי שקיויתי בשבילי לפני למעלה משנתיים. שתינו לא קיבלנו את מה שרצינו, אבל אני קיבלתי ילד מיוחד במינו, עם המון קסם אישי, יופי פנימי וחיצוני ולב גדול וגם את יקירתי תקבלי ילד מקסים, מיוחד והעיקר בריא. הימים הראשונים היו זוועתיים. לא היה לי אפילו כוח לטפל בילדים. בכיתי, הייתי עצובה מאוד, בעלי היה בחו"ל וקיבלתי את הבשורה לבדי כשאמא שלי איתי מנסה לנחם ולא מצליחה. כל הפנטזיות שיש לך על הבגדים הורודים (שתכננתי להוריד מכל מדף אפשרי), הקוקויות, בגדי הבלט והשמלות, היו גם לי ונשארו עמוק בארון. התחושה היתה מאוד קשה. כעסתי על זה שמיהרתי, על כך שהוצאתי כל חומר אפשרי מהאינטרנט, שבדקתי עם ערכות ביוץ ודווקא פישלתי כשהחצי היה בחו"ל וחזר ולא התאפקנו. יאללה כמה שכעסתי על עצמי וגם על החצי, בדיוק כפי שאת כועסת על רמון, שהרי יש להם חלק נכבד בכל העניין. ביום של השקיפות כל הבנות בעבודה אמרו לי שיש לי בת, בטן של בת, פנים של בת ומה לא ואני גמעתי כל משפט בשקיקה וקיויתי כל כך. אצל הרופא כססתי ציפורניים ולא עניתי לאף טלפון (והיו הרבה, כולם ידעו עד כמה אני פסיכית בקטע הזה) וכלפניי נכנסה בחורה עם שני בנים בבית ויצאה קופצת משמחה כי הוא בישר לה שזו בת, ידעתי שהמזל לא יאיר פנים פעמיים. אח כמה שצדקתי. השניות האלו היו קשות, מעיקות והכי חשוב בלתי הפיכות. זה מה שקשה בקט הזה, לא? שזהו, זה נקבע ואין מה לעשות יותר בעניין. אני מספרת לך הכל לא כדי להכאיב חלילה, אלא כדי שתביני שאת נורמלית ושגם אלו שכתבו לך שהן לא מבינות אותך יבינו אולי את המשמעות ויפסיקו להקניט. הימים עוברים, ההריון מקסים ועדיין בכל פעם שעוברת בחוץ אם עם עגלה אני מציצה פנימה ואם זו בת, הלב נצבט לו ושוב המחשבות מפליגות לאן שלא צריך. שוב לבגדים הורודים, שוב לקוקיות ושוב חזרה למציאות. כי לי יש בן שלישי ולאחרות יש בנות. לי אין. והחודשים עוברים, הלידה מתקרבת וההתרגשות גם כן והכמיהה עדיין שם. לא נעלמת. בשבריר השנייה הראשון שהוא יצא, הרגשתי כמו בלידות הקודמות. התאהבתי מיד, הנקתי אותו, נקשרתי אליו, גוננתי עליו. בדיוק כמו עם השאר. גם את תחושי כך יקרה. בשום אופן לא תרגישי אחרת ואז הימים יעברו והשגרה תיכנס לך לחייך ותהיי עסוקה מעל הראש בשלושה ילדים. וכשתטיילי בחנויות ותקני שוב את הבגד הכלכחל, הצהבהב, האפרפר תחושי בצביטה הזו ותקרצי למדף של הורודים.
רונהל'ה- בושרה התחתונה, אף אחת לא תוכל לעזור לך לשפר את ההרגשה, היא פשוט תלך ותשתפר. כבר לא תהיי עצובה וכועסת, רק החשק ישאר שם לאורך כל הדרך. הסיבה היחידה להתלבטות אם לעשות עוד ילד זו הסיבה הזו. בת. רוצה כל כך. מאוד מאוד. גם את.אבל לא חייבים לנסות וצריך להודות למישהו שילדינו בריאים.אולי להסתפק בזה וזהו. עברו כמעט שנתיים. מתה עליו. הוא משוש חיי. אבל... תמיד ארצה בת, תמיד אתכווץ למול בנות מקסימות ומתוקות עם שפתי דובדבן וצמות. תמיד אשאר עם ההחמצה. זה לא עובר, לפחות לא אצלי. מקווה שואלי אצלך כן. לא תמיד קל, לפעמים צפה קנאה מול חברות אחרות שלהן בת אחת ויותר. לא תמיד אני שולטת בזה. לפעמים לא מבינה איך יכול להיות שדווקא אני שמשוגעת על בגדי ילדים, ריהוט וכל שאר האקססוריז, לא קיבלה בת. בטח גם את חשה את זה. בטח לא קל לי לפעמים להיות בת יחידה בבית מול ארבעה גברברים. מתה לשחק עם ברביות ולא כדורגל. זה מה יש. לומדים להעריך כי הם מקסימים, מדהימים והם שלי.
כתבתי באריכות מכל הלב, זה מה שהרגשתי וזה מה שאני מרגישה עכשיו. אני יודעת שיש כאלו שהיו מברכות לכל ילד ולו רק אחד בריא ולא משנה אם בן או בת, אבל את התחושות אף אחד לא יקח מאיתנו ואפילו לא בגלל הסיבות שציינתי כרגע. תני לזמן לעשות את שלו. את לא חייבת לספר לכל העולם שזה בן אם לא בא לך. אני נתקלתי בתגובות מכוערות שעשו לי עוד יותר מצב רוח רע וההורמונים השתוללו. זו תקופה קסומה למרות ההחמצה ומי יודע never say never...
תרגישי טוב ואני פה אם בא לך סתם להשתפך. גם במייל כמובן.
נשיקות וחיבוק, מאיה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|