דרורית, תודה רבה על תשובתך.
האם יתכן טיפול שבו הפסיכולוג ישמע אותי בלבד ולא ישוחח כלל עם הילד? אני נכונה ללכת לטיפול/ייעוץ לעצמי, אך נראה לי בעייתי שלא תהיה כלל התרשמות אובייקטיבית מהילד ושכל הייעוץ יתבסס על מידע שיגיע ממני. לא כן?
לבעלי יש דעה קדומה (שלא לומר חששות/פחדים לא רציונליים) מפסיכולוגים. הוא טוען שהם רק סוחטים כסף ו"מזיינים את המוח" (זה במקור וסליחה על הביטוי). לדעתי לו עצמו יש בעיות רבות והוא זקוק לטיפול, אך זה בטח הס מלהזכיר. הוא אומר לי שאם אני סבורה שהילד צריך טיפול אז הבעיה היא שלי ואני צריכה טיפול לעצמי. הוא מתרץ כל התנהגות לא נורמטיבית בכך שהילד עייף/רעב או דברים מעין אלה, ולא מבין (או לא רוצה להבין) שיש לו ככל הנראה בעיות עמוקות הרבה יותר. הוא מתמודד עם התנהגויות לא נורמטיביות של הילד בדרכים שנראות לי רק כמחמירות את הבעיה (למשל - איומים בסנקציות שאף פעם לא באמת מתממשות. או דוגמה הרבה יותר חמורה מהימים האחרונים: הסתגרות עם הילד בשירותים ואיום עליו שלא יצא עד שלא יעשה את צרכיו, תוך כדי שהילד בוכה וצורח ובועט על הדלת. על זה כבר הוכחתי אותו ודרשתי ממנו להתנצל בפני הילד וכך אכן נעשה למרבה המזל, מקווה שריכך במקצת את הפגיעה בילד).
כפי שכתבתי - יש בינינו בעיות רבות (בעלי, אגב, כלל לא סבור כך ובטוח שכל הזוגות רבים באופן זה או אחר ושזה מאוד נורמלי. גם לא לדבר כמה ימים). אני עכשיו בתקופת הרהורים על ההמשך. מצד אחד רע לי מאוד, אני במצוקה ובמבוי סתום. מצד שני - המשפחה מאוד חשובה לי, אני אוהבת את ילדי ולא רוצה להביא לפרידה שתפגע בהם. אני מאמינה שאנחנו זוג שייעוץ זוגי יכול להוציא אותו מהמשבר - אך כאן אנחנו חוזרים לבעיית הסירוב העיקש.
בקיצור - קשה לי...
|
תוכן התגובה:
|
