אני מתארת לעצמי שיש לך ימים "טובים" ופחות "טובים", ואז התחושה הכללית היא תחושה קשה, כי מה לעשות תמיד הנטייה שלנו היא להסתכל על חצי הכוס הריקה.
הבעיה העיקרית שלי היתה שלא יכולתי לשים את האצבע על מה שעושה לי רע ועל מה שעושה לי טוב, ופשוט החלטתי יום אחד לעשות חשבון נפש יומי, בכל יום אחרי שהשכבתי את הילדים (והנפילה היתה אחרי שנולד הילד השני) ניסיתי לקחת נשימה עמוקה ולהריץ בראש את כל היום שעבר עלינו, זה עזר לי להבין מהם התיסכולים שלי, ואיפה אני דורשת מעצמי יותר מדי, ואיפה אני מוותרת, ומי סובל יותר מכל המצב (אני או הילדים).
היו ימים שהייתי מחכה לבן זוגי ועושה את התהליך הזה איתו, כלומר משתפת אותו במה שעבר/עובר עלי, כי גם אני הרגשתי שהזוגיות היא ממש לא מה שהיא צריכה להיות.
השינוי העיקרי קרה שבן זוגי התחיל לשתף איתי פעולה, להבין אותי ולתמוך בי, התחלתי לשמוע ממנו כמה זה חשוב לו שאני שם עם הילדים וכמה הוא מרגיש שזה חשוב להם.
בגדול, ברגע שקיבלתי חיזוקים מבן זוגי, מהסביבה (חברות, הורים,אחים) התחלתי להרגיש טוב יותר והדרך היחידה היתה פשוט לשתף את הסביבה.
גם התחלתי לוותר לעצמי בהמון תחומים, כי לא הרגשתי צורך להוכיח לאף אחד שמה שאני עושה חשוב והדרך שבה בחרתי היא הדרך הנכונה.
חיפשתי אימהות כמוני, לא הן לא החברות הכי טובות שלי אבל הן מבינות אותי הכי טוב, הן גם נמצאות בבית כבר שנים עם הילדים וחוות אותם תיסכולים וקשיים.
אני מקווה שעזרתי במקצת ושהתקופה הפחות טובה תעבור בקרוב,
|
תוכן התגובה:
|